נשרך ברחוב מוצף שמש יהוצמח בן פדהצור, גורר את נעליו כדי לקטול את הזמן האבוד, כי דייק לבוא לפגישה על עלמת חמד. הולך ורואה ילד ממרר חיי זקית הנצמדת באימה לקצה מקל.
יהוצמח בן פדהצור חבר כבוד באגודת צער בעלי חיים. אומר לילד: “תשך אותך!”
אומר הילד: "הא הבט! ותוקע את אצבעו אל זרבובית הזקית המסכנה.
אומר יהוצמח: “תקלל אותך! ראה את עיניה. אחת מופנית אליך ואחר לשמים. הידעת מה היא קללת הזקית? אצלנו בראשון היה מסכן שקיללה אותו זקית ונשאר טפש כל ימיו.”
נחרד הילד.
אומר יהוצמח: קח שילינג למסתיך ותן אותה."
לוקח הילד ונותן.
מסיר יהוצמח את כובעו, שם בו את הזקית וחובש את הכובע לראשו.
הולך יהוצמח לאטו ברחוב וקוטל את הזמן האבוד, והנה לקראתו מר הבלעמי, שהיה מורה ועתה טרדן. יהוצמח איש מנומס מסיר את כובעו. לוטש מר הבלעמי את עיניו, קופא וחיוור. הלוויה מחר. ושוב לא יטריד.
הולך יהוצמח והנה לקראתו ידיד נעורים הרוצה תמיד אינפורמציה חנם. מקדים אותו יהוצמח בשלום גדול ומסיר לו את כובעו. לוטש ידיד הנעורים את עיניו אל קדקוד יהוצמח, ובורח ביללת אימה.
יום טוב היום, חושב יהוצמח. אין אני יודע מה קרה להם, אבל הכל מסתדר מעצמו.
והנה קרבה אותה עלמת חמד שתמיד צריך לחכות לה. הולכת צמודת ירכיים כחוששת לשליתה, ונטוית גרון ושערה כמגדל הלבנון, ולבו פג. מסיר יהוצמח את כובעו, והיא מבטת בו, מחוירה ומתנודדת.
“הא!” אומר יהוצמח. “המצפון! בגדת בי!”
“בחייך,” לוחשת עלמת החמד. סלק את זה. זה נושך?"
אין יהוצמח יודע מה “זה,” אבל אומר: “נושך כמו נחש. אם לא תהיי ילדה טובה, אולי אתאבד קצת, אבל את ודאי תמותי מאוד.”
ומאז היתה ממושמעת כמו כלבה עד – סוף הספור.