לוגו
עניין משפטי
תרגום: אפרים פרויד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

– – – אני נכנס לי בשמונים1 לסיבוב, ואני חושב שמאחוריו יש לי דרך פנויה; זאת היתה כמובן שטות גמורה; רק קצת הפחתתי גאז, ואני נכנס שמח וטוב לב לסיבוב. ופתע פתאם אני רואה – הכביש נחצה על ידי תהלוכה. הלוויה. התהלוכה מסתובבת ופניה אל שער בית הקברות. אז אני מוריד רגל על הבלם, ושמעו – איזו החלקה! אני רק זוכר שארבעת הצעירים שנשאו את הארון, השליכו אותו ארצה וקפצו לתעלה, וטראח! המכונית שלי פוגעת באחוריה בארון שהיה מונח בכביש, והארון עף מעבר לבנקט לתוך השדה.

אני יוצא החוצה ואומר לעצמי: אלוהים אדירים, אם פגעתי גם בכומר ובקהל האבלים, זאת תהיה איזו חגיגה! אלא שלא קרה כלום; בצד אחד של הכביש עמד שוליית הכומר עם הצלב ובצד השני הכומר בכבודו ובעצמו והאבלים; הם נראו כמו בובות עשויות שעווה. רק כעבור רגע התחיל הכומר לרעוד ומברבר בהתרגשות: “בן־אדם, בן־אדם, אין לך כבר כבוד למת?” ואני רק שמחתי שלא הרגתי שום אדם חי! ואחר־כך התחילו האנשים להתאושש מהבהלה. חלקם קיללו אותי וחלקם רצו לעזור לנפטר שבארון השבור; זהו – נדמה לי – אינסטינקט שכזה. ופתאום הם זורמים בחזרה וצורחים בבהלה. מתוך שברי הארון מטפס לו אדם חי, מגשש בידיו ורוצה להתיישב. “מה זה, מה זה,” הוא אומר ומתאמץ כל הזמן לשבת.

אני הייתי לידו לפני שהיית מספיק לומר “ג’ק”. “סבא,” אני אומר, “הלא כמעט שהיו קוברים אותך.” ואני עוזר לו לצאת מבין הקרשים. הוא רק ממצמץ ומגמגם: “מה? מה? מה?” אבל לקום לא הצליח; אני חושב שהוא שבר קרסול או משהו כזה מהחבטה. מה אומר ומה אספר; העמסתי את הסבא ואת הכומר לתוך המכונית והבאתי אותם לבית האבלים; בעקבותינו הלכו שוליית הכומר עם הצלב וקהל המתאבלים. והתזמורת כמובן; אבל הם לא ניגנו, כי לא ידעו מה יהיה עם התשלום. “בעד הארון אשלם,” אמרתי, “וגם לרופא; אבל לגבי היתר אתם יכולים להודות לי שלא קברתם אדם חי.” ונסעתי; לומר את האמת, שמחתי שהעניין מאחורי ושלא קרה דבר גרוע יותר.


אלא שזאת היתה רק ההתחלה. תחילה כתב לי ראש המועצה המקומית מכתב מנומס: שמשפחתו של המת החי, אחד אנטונין ברטוש, עובד רכבת בדימוס, היא חסרת אמצעים; שהיא עשתה מאמץ להביא את סבא לקבר בכבוד בחסכונותיה האחרונים; ושעכשיו, לאחר שסבא קם לתחייה כתוצאה מנהיגתי הבלתי זהירה, ייאלצו בבוא היום לקבור את סבא פעם נוספת, דבר שאין בכוחם לעשותו בּעניים. אשר על כן אני מתבקש לפצות אותם על ההלוויה שקלקלתי להם, יחד עם תשלום לכומר, לתזמורת, לקברן ולסעודת האבלים.


אחר־כך הגיע מכתב מעורך דין בשם הסבא; לאמור כי ברטוש אנטונין, עובד רכבת בדימוס, תובע שיפוי על תכריכים שנתכלו כליל; ועוד כמה מאות בעבור הוצאות ריפוי של הקרסול השבור; וחמשת אלפים דמי סבל בגין התאונה שאירעה לו בעטיי. זה נראה לי כבר קצת מוגזם.

אחר־כך מכתב נוסף: שהסבא היה מקבל גמלה משירותו ברכבת; עכשיו השלטונות עצרו כמובן את תשלום הגמלה, כי בידם אישור של הרופא המחוזי שהוא נפטר. ונכתב לי שסבא יתבע ממני בדין תשלום של קצבה לכל ימי חייו – פיצוי לגמלה שנשללה ממנו.


ועוד תזכורת: שסבא, מאז שהקמתי אותו לתחייה, נפל למשכב ויש להגיש לו מזון חזק יותר. ושאני בכלל גרמתי לו נכות; מאז שהוא קם לתחייה, זה כבר לא הוא כמימים ימימה והוא לא טוב לשום דבר. סופר לי גם שהוא כל הזמן אומר: “זה כבר היה מאחורי, ועכשיו אני צריך למות עוד פעם! אני לא אוותר לו, הוא צריך לשלם לי בעד זה, אחרת אביא את זה עד בית המשפט העליון. ככה לפגוע באדם עני! על זה צריך להיות עונש כמו על הריגה.” וכן הלאה.


הגרוע מכל הוא שהביטוח שלי פג וחברת הביטוח פטורה מכל התחייבות. אז מה תגיד, אצטרך לשלם את הכל?


5.4.1936


  1. הערת המתרגם: המקור נתחבר בשנות השלושים; לפיכך מן הראוי לקרוא את הציון “שמונים (קמ"ש)” כמבטא “במהירות מעט מעל למהירות המותרת”, והתרגום הענייני (המעודכן) היה צריך להיות “במאה ועשרה”.  ↩