בכתבי־קדשו של ישראל אלוהים מוודא ומוכיח מציאותו לגוי ולאדם לא מתוך תורות והוכחות שכליות, כי אם מתוך התגלויותיו ומתוך עדות עלילותיו האלוהיות.
ומכאן ההוראה גם לאדם:
בשום תורות והוכחות שכליות לא יביא אדם את האחר לידי אמונה. אפשר ויהא אדם מוּלך אל אמונה על ידי אחר רק בדרך אחת –
מתוך גילויי־אישיותו הבלתי־אמצעיים של אותו האחר, מתוך גילויי עצם חייו ופעליו של זה, כשהם גופם מוקרנים וקורנים באור אלוהי, כשהם גופם “בקרבם קדוש”…
מה להם, איפוא, לאנשי־דת, אנשי־האמונה, כי יצעקו על שלטון הכפירה אשר סביב שתה עליהם. הסנה לא עמד ולא צעק על שממונו של המדבר. הוא בער! ואשר קרב לאשו ולאורו ועמד במחיצתו – ראה המראה הגדול ונפל על פניו והשתחווה.
ואת החשבון הזה, שהוא חשבונם, יעשו נא אנשי האמונה – ובדומיה. כל אחד לנפשו. ותחת תוכחתם לבקרים תבוא נא אנחתם, אנחה כבושה, חרישית…
ומי יודע כמה גדול כוחה של אנחת־סתרים כזאת אף לטהר אוירו־של־עולם מאֵדי הכפירה והציניוּת ורעלם וחדירתם. והאם לא לכם, אנשי האמונה, לדעת זאת?…