ספר זכרונות זה לאבי מורי, שנאות לבקשת בניו להוציאו לאור, מקפל שני דורות: “דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה”. ילדות המחבר נעוצה בסביבה מסורתית של הדור הקודם, שחלף ואיננו, אולם מימי נעוריו ואילך חייו שלובים וכרוכים באותה התנועה הכבירה, אשר נתנה לנו את ביל"ו, את חבת ציון ואת הציונות המדינית.
בימי נעוריו עמד המחבר ליד מקורות המעין, בעוד מימיו הומים בבטן האדמה, נסתרים מעין רואים, אולם זכה גם לראות בהגיח מַעֲין הסתרים ממעמקי האדמה, בהגלותו לאור השמש באפיקים צרים, שפרצו והרחיבו ונהפכו לזרם כביר ולנהר איתנים.
בעל הזכרונות היה מעשרה הראשונים שהרימו את דגל התנועה הלאומית בימי הרעה, בשעה שכל העם נרדם בתרדמת דורות ורק יחידי סגולה נתעוררו והעירו. בין ראשוני המעוררים היה חלקו, ומקצת מן המקצת מאשר ראה ומאשר הגה, ומאשר עבר עליו היה נותן בספרו זה.
דבריו הפשוטים של בעל הזכרונות, תיאוריו הנאמנים הכתובים בסגנון ריאלי ואמתי, והעיקר, רגשותיו העמוקים היוצאים מן הלב, נכנסים אל לב שומעיהם ועושים רושם בל ימחק. תיאורי הילדות הרחוקה, בעיירה שהוד מסורת דורות מרחף עליה; תיאור תנועת חבת־ציון בעריסתה ותמונות חבריו, החיילים הנעלמים, המוסרים נפשם עליה בתנאי המשטר הצאריסטי הקטלני; נסיעותיו מטעם חובבי ציון בערי תחום המושב. שהיו כרוכים בסכנת מאסר ועונשים מצד הרשות; עליותיו הראשונות לארץ כשליח צבור של החובבים הראשונים; הסערה שבאה עליו בעטיו של שלטון הרשע, שעקרה אותו ואת כל משפחתו מנָוָם וטלטלה אותם טלטלת־גבר לירכתי צפון; תיאור חייו וסבלותיו במשך שש עשרה שנה במאסר ובגולה בארץ ה“טונדרה” וה“טאיגה”, כל זה בא ללמד על תקופה מזהירה בדורו של המחבר, הנאדר בכח אהבתו לעמנו ובאמונתו בתחית לאומנו. ההרפתקאות שעדו על המחבר לא כבו בלבו את אש אמונתו העמוקה ולא החלישו את שאיפתו לגאולה. ואמנם אמונתו עמדה לו והוא זכה לראות באתחלתא דגאולת העם והארץ ובגאולתו הוא, בעלותו עם משפחתו אחרי שש עשרה שנות גולה לארץ האבות והבנים.
המחבר לא היה מצביא ומפקד בתנועת התחיה. את תפקידו מלא כחייל מן השורה וכעמוד התוך, אשר עליו נשענה התנועה בעיר מערי המושב, ולא בעיר אחת בלבד. הוא לא היה מורה לפי מקצועו, אולם חנך והדריך דור. המחבר שייך לדור האבות של התנועה, תנועה שהקימה בנים וחנכה דור שני, וזכרונותיו ודבריו המאליפים הנם לא רק בחינת זכרונות מימים עברו, אלא גם לקח לרבים מבני דורנו ולדור יבוא אחרינו.
י. בן־צבי
ירושלם אלול ה’תרצ"ז.