“– – המסה היא בחינת ‘תנא ושייר’ ואינה תובעת לעצמה זכות למצות עד תום או לחתום תורה בלימודיה. היא מעין שיחה של תלמידי חכמים, המהדרים בדיבורם ומתנוצצים באמרי בינתם. אין היא ‘רוכבת על עקרונות’ ולא אדוקה באוביקטיביות, אלא כולה פרי חוויה פרטית ואמת עצמית. היא מבייתת כל נושא. שופכת עליו רוח משפחתית והופכת חוץ לפנים. העולם הוא לה בחינת בית והבית בחינת עולם.”

(מתוך: “כבשונה של מסה” לישראל כהן)

“– – המסה טבועה בחותם הסובייקטיביזם; יותר משאנו לומדים על העניין הנדון במסה, אנו לומדים על בעל המסה. המסה יכולה לעסוק בספר, בפורטרט של סופר, בפרק היסטוריה, בעניין מדעי, בבעיה פילוסופית וכו', אך תמיד מובלטת בה גישתו האישית של כותבה, סגנונו האישי. המסה פוטרת עצמה ממיצוי העניין. היא מהלכת בסוגייה שהיא עוסקת בה, כמי שמהלך בתוך גן להנאתו, קוטפת מכאן ומכאן, נוגעת בדברים נגיעה פיוטית, מתקרבת קרוב קרוב אל הדיוק ועם זאת משיירת שיור איסטניסי מצד הדיוק המדעי. היא רפרפנית בפרטים, אך מוסיפה תמיד נופך חשוב להכרת העניין. שאר רוח, חן, אמנות של שיחה וסגנון אישי-מלוטש מציינים את המסה.”

(מתוך “תכנים וצורות” – אוצר ערכים ספרותיים לעזריאל אוכמני – ספרית פועלים, 1957)

“מאנגר נולד בבית שאמר כולו שירה, ברחוב, בעיר, במחוז, שבהם עשה יידיש את האתחלתא שלה לדוכן-הפזמונאים ולבימת-השחקנים, אבל גדל בבית רחב יותר ואף קרוב יותר – בשירת יידיש בת שלושת הדורות האחרונים. וגם הבית הרחב הזה נטוע ועומד בבית רחב ממנו – בשירת-העולם, שמאנגר הוא בן בית בה, בייחוד בקצת אולמיה שטופי האור והאוויר.”

(מתוך מסה על איציק מאנגר ב“אבני מפתן” לדב סדן)