אָדָם אֶחָד טִפֵּשׁ עָלָה פַּעַם בְּאִילָן גָּבוֹהַּ, וְגַרְזֶן בְּיָדוֹ; יָשַׁב עַל עָנָף, פָּנָיו מְכֻוָּנוֹת כְּלַפֵּי גֶזַע הָעֵץ, וְהִתְחִיל מִתּוֹךְ טִפְּשׁוּתוֹ לִנְסֹר אֶת הַשּׁוֹכָה סָמוּךְ לְגִזְעָהּ. עָבַר בַּמָּקוֹם הַזֶּה זָקֵן חָכָם, נָשָׂא עֵינָיו לְמַעְלָה וְרָאָה מָה הַזָּר עוֹשֶׂה. צָעַק: “אִם תּוֹסִיף לַחְטֹב אֶת הָעֵץ, תִּפֹּל אַרְצָה וְתָמוּת!” – וְהָלַךְ לוֹ.

הַפֶּתִי לֹא שָׂם לֵב לָאַזְהָרָה, הִמְשִׁיךְ בִּפְעֻלָּתוֹ – וַיִּפֹּל לָאָרֶץ, אוּלָם לְהַצְלָחָתוֹ נִשְׁאַר שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. אָמַר בְּלִבּוֹ: אִישׁ חָכָם שֶׁכָּזֶה! הוּא יָדַע תְּחִלָּה כִּי אֶפֹּל אַרְצָה, וְאָמַר גַּם שֶׁאָמוּת; מִכֵּיוָן שֶׁנִּתְאַמְּתָה נְבוּאָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, וַדַּאי שֶׁגַּם דְּבָרוֹ הַשֵּׁנִי נִתְקַיֵּם, וְהִנְנִי מֵת! פָּשַׁט אֶת יָדָיו וְאֶת רַגְלָיו וְנִשְׁאַר שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ כְּאִישׁ שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ מִגּוּפוֹ.

בָּאוּ לְשָׁם בְּנֵי עִירוֹ, וְגַם הֵם לֹא חֲכָמִים, חֲשָׁבוּהוּ לְנִפְטָר וְהוֹבִילוּהוּ לִקְבָרוֹת,

וְשׁוּב עָבַר אוֹתוֹ זָקֵן בַּדֶּרֶךְ, הִסְתַּכֵּל הֵיטֵב בִּפְנֵי הַמֵּת הַמְדֻמֶּה, הִכִּיר כִּי עוֹדֶנּוּ חַי וַיִּקְרָא: “כְּלוּם מְקַבְּרִים לְמִי שֶׁהוּא חַי וּבָרִיא?” שָׁמַע הַכְּסִיל אֶת דִּבְרֵי הֶחָכָם, קָפַץ מֵעַל הַמִּטָּה וְעָמַד עַל רַגְלָיו. אָמַר לְאֵלֶּה שֶׁהָיוּ מְלַוִּים אוֹתוֹ: “כָּל מַה שֶׁהָאִישׁ הַזֶּה מוֹצִיא מִפִּיו אַךְ דִּבְרֵי אֱמֶת הֵם. תְּחִלָּה הִגִּיד לִי מֵרֹאשׁ, שֶׁאֶפֹּל וְאָמוּת, וְכֵן נָפַלְתִּי וְכֵן מַתִּי; אֲבָל עַכְשָׁו, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁהִנְנִי חַי, הֲרֵי אֲנִי חַי!”