אֶל הַמְּנוּחָה הַשְּׁלֵמָה

שֶׁאֵינֶנָּה תוֹבַעַת קִימָה,

אֶל הַדְּמָמָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ מִלִּים אַיִן,

וְאֵיזֶה שְׁחוֹר

שֶׁרַךְ הוּא וְעָמֹק מִמַּיִם.

אָזַרְתִּי שְׁתִיקוֹת

לְחַפּוֹת עַל דִּבּוּר צוֹרֵב,

כִּבִּיתִי אֶת כָּל מַבָּטַי:

מִזְּמַן אָסַר עָלַי הָעוֹלָם לִבְכּוֹת.

אֵלֶּה שֶׁכְּבָר עָבְרוּ

אֶת מְשׂוּכַת הַקִּיּוּם הַזֶּה,

פִּתְחוּ לִי פִּרְצָה בְּבֵין־הַשְּׁמָשׁוֹת

וְאָבוֹא אֶל מֵעֵבֶר

לַתַּעֲלוּמָה, שֶׁאֵין מִמֶּנָּה שִׁיבָה,

לְחַפֵּשׂ “קַרְקַע” לְחִלּוּץ עֲצָמוֹת,

כִּי עָנִיתִי מְאֹד.

מִקִּבְרִי

אֵדֵי שִׁירִים יַעֲלוּ,

לֹא נִרְאִים.

וּמִי שֶׁחָשׁ חָשׁ –