הפּליאה לכלל יצירתו של חיים הזז כמותה כפּליאה לחטיבותיה המיוחדות — דמיונם כאגפים, שאף שהם כנוסים בבית־מידות גדול ואחד, הם רחוקים זה מזה מבחינת הזמן, שהוא כעומק זמנה של תולדת־ישראל, מימי המקרא עד לימי תקומתו של חבל לכיש, והם שונים זה מזה מבחינת המקום, שהוא כמרחב מקומה של הוָיית־ישראל, למן הישוב ביער־אוקראינה עד קהילת־היהודים בירכּתי־תימן, והוא, המסַפר הנפלא, חולש על כל העומק הזה בזמנים ועל כל הרוחב הזה במקומות, כי כהיותו בן־בית כאן הוא בן־בית כאן, שטבור אחד, המחבר את כל הזמנים ההם ואת כל המקומות ההם, — אחדות השבטים הפזורים ואחדות־מורשתם ואחדות־תקוָתם, — הוא טבורו שלו עצמו, וּוַדאות האחדות הזאת והוָייתה היא המפרנסת את תעודתו, תעודת מספרה של כנסת ישראל ממש, התופס את הריבוי ומתארו לגוָניו, ותופס תוך־כך את האחדות שמתחתיו. והיא שעמדה לו להיותו שליט, שליטה ריבונית, בכל מיני הוָיה והוַי של ישראל; ולעצמת שליטתו זו לא קדם לו מסַפר ומשורר בספרותנו. ואם הריבונות הזאת היא פליאה גדולה לעצמה, הרי מצטרפת לה תוספת־פליאה, כי בבואו לספר על הצאן הנפוצות מקצה־עולם עד קצה־עולם, הרי עם כל השתקעותו בעולמות הנפרדים, באה כל שורה ומעידה, כי מרועה אחד ולצאן־מרעית אחת ניתנו.

ב    🔗

הלכך, בבוא חיים הזז, בימים האלה שבהם זכינו לארץ חמדה טובה ורחבה, להביא לרשות־הרבים את כתביו הכנוסים, חג הוא לאומה, לארצה, לספרותה, ללשונה, ומה גם כי כינוס של חידוש הוא, כי בהניפו עליהם קולמוסו, נתן להם פנים חדשות. אמת, אנו שוחריו ומעייניו, המוקירים פעלוֹ, רואים את כתביו, כנתינתם הראשונה, במעלת השלמות, אך לא כן הוא עצמו, שתביעתו מעצמו ותביעתו מפעלוֹ של עצמו מחייבים אותו במידת שלמוּת גדולה הימנה, ושלא עלתה באופק השערתנו; ויכלתו, שהיא כמעיין המתגבר, נענית לו, ונמצאנו זוכים במתן־מִשנה של יצירתו.

מעשה החידוש על דרך בחינה ובדיקה, צמצום מזה והרחבה מזה, תוספת מזה ושמיטה מזה, היא כמסורת בספרות הפרוזה שלנו ושלהם, וכמופת בספרותנו — כפי שכבר הזכיר כבוד הנשיא — הוא מנדלי, אבל אינו דומה מי שבודק וחוזר ובודק בכתביו, המתארים מציאות יהודית קפואה־לא־קפואה במיצר של תחום־המושב, כמי שבודק וחוזר ובודק בכתביו המתארים מציאות יהודית רותחת, על־פני מפה נרחבת של הוַי היהודים ובמִפנה הרוגש של אחרית היִחוד לשבטי־ישראל בגלויות וראשית האיחוד לאומה בארצה, ונמצאת מלאכת־מחשבתו ומחשבת־מלאכתו של המסַפר בחינת תורה ולימוד היא צריכה.

ג    🔗

כינוס הכתבים של חיים הזז, שזכינו בו עתה, כולל שנים־עשר כרכים, וכבר שמותיהם לעניניהם מגלים, כמה עולמות מקופלים בהם, כמה מיני תולדה והוַי, כמה מיני עלילה ונפש, כמה מיני תיאור והגות, והכל עשוי שיסתכם כדי כוּליוּת יהודית שלמה, והכל ניתן בחמדת לשון, שהאמן העלה מן השיתין, וטיפחה כגנן שכל נטיעיו ניכר בהם היכר יִחודו.

אכן, גן רוה הוא, יבוא עם רב ויאכל מפרי־מגדיו.

[ז׳ שבט תשכ״ח]