ואפשר שהמשא־והמתן הבלתי־פוסק של האדם עם נפשו על אודות אלוהים – גם הוא טיח־חיוּץ הוא בין האדם ובין האלוהים. והאדם ישכים, על כן, יום אחד ויאמר: "לי, אני, אין אלא להשתדל, שאני ביומי שלי החולף, שאני בהווייתי־שלי הדלה לא אוסיף על הרע שבחיים, על האופל שבעולם. ומה גם לוּ אזכה ואזרע גרגר קט אחד של טוב, לו אזכה ואעל שביב זערער אחד של חסד, של אהבה. והסחת־הדעת האחרונה הזאת מאלוהים – האם לא היא היא השתלכוּת־נפשו הישירה של האדם לתוך ידו הפשוטה של אלוהים?
אולי!…
ומצאתי בספר אחד: “אחר שלא נשאר לו לאדם שום דבר קדוש בעולם, חוזר ומתקדש עליו העולם בדרך אנושית הרבה יותר, והריהו מתחיל ליתן לבו אפילו לתולעת באדמה שדופק־חייה מעלה אותה מפעם לפעם להיזון באורו של עולם”.
ו“התקדשות־העולם” הזאת על האדם, ההתקדשות בדרך־האנושית הזאת העגומה עד למאד – האם לא היא היא שמתוכה דוקא, מאחרי זו “התולעת באדמה” שהלב מעתה מופנה אליה, מזומן האדם לחג החגים הגדול אשר לאדם, חג מצאו־את־עצמו עומד במקדש־עולם והיראותו את פני מלכו־בקודש – מלך־כל־ארץ אלוהים־חיים?…
וכל הדרכים פתוחות־חסומות, וכל החלונות שקופים־אטומים –