לפרופ' ש.ה. ברגמן – בברכה
וירם משה את ידו ויך את הסלע…
ויאמר ד' יען לא האמנתם בי להקדישני… לכן – – –
(במדבר כ')
משה: ובי התאנף. זעמני – – –
הסלע: ולמה הכיתני?
משה: האם לא במטהו, מטה־האלוהים אשר בידי?
הסלע: אך הכיתני!
משה: והאם לא כולם חוצבים בך בברזל, במקבות?
הסלע: כולם… הם, אשר לעיניהם אני “טבע דומם”, עצם מת. אך אתה? אתה הלא יודע.
משה: כן. יודע. ואת הדעת הזאת, את בשורתה, הלא אביאה, נשלחתי להביאה אליהם.
הסלע: ולוּא הבוקר, לעיניהם ולאוזניהם, דיברת אלי, כדברך עתה, ואני, השומע, נענה לך. –
משה: כי אז?
הסלע: כי אז נפקחו גם עיניהם. כי אז הוראו גם הם לדעת.
משה (כלעצמו): לדעת כי אין טבע־דומם ולא־דומם. עצם־חי ולא־חי. מדבר ולא־מדבר.
הסלע: הוי, דבר משה! דבר כה באוזני, אחי הגדול.
משה (ממשיך): כי הוא אחד. הוא בכולנו וכולנו בו. מהווה הכול. מחייה הכול.
הסלע: ולוּ הבוקר… לעיניהם ולאוזניהם כולם. כמו עתה. לבדנו –
משה: “כמו עתה. לבדנו”. ואני ביניהם, בקרבם, לבי ייסער בי. רוחי נעכרת. הוגיעוני. אני יגע. אני מאד יגע –
(מטה ראשו. מניחו בחיק הסלע – – – דממה. כבש העולם נשימתו. הכוכבים ממעל מביטים, זה אל זה רומזים – – –)
הסלע (חוזר, לוֹאט): אין דומם ולא־דומם. חי ולא־חי. הוא בכולנו וכולנו בו.
משה (עיניו עצומות, לוחש): הוא בי. הוא בך. הוא בכולנו. אחד – – –
(דומיה. כבש העולם נשימתו).