לפרופ' ש.ה. ברגמן – בברכה

וירם משה את ידו ויך את הסלע…

ויאמר ד' יען לא האמנתם בי להקדישני… לכן – – –

(במדבר כ')

משה: ובי התאנף. זעמני – – –

הסלע: ולמה הכיתני?

משה: האם לא במטהו, מטה־האלוהים אשר בידי?

הסלע: אך הכיתני!

משה: והאם לא כולם חוצבים בך בברזל, במקבות?

הסלע: כולם… הם, אשר לעיניהם אני “טבע דומם”, עצם מת. אך אתה? אתה הלא יודע.

משה: כן. יודע. ואת הדעת הזאת, את בשורתה, הלא אביאה, נשלחתי להביאה אליהם.

הסלע: ולוּא הבוקר, לעיניהם ולאוזניהם, דיברת אלי, כדברך עתה, ואני, השומע, נענה לך. –

משה: כי אז?

הסלע: כי אז נפקחו גם עיניהם. כי אז הוראו גם הם לדעת.

משה (כלעצמו): לדעת כי אין טבע־דומם ולא־דומם. עצם־חי ולא־חי. מדבר ולא־מדבר.

הסלע: הוי, דבר משה! דבר כה באוזני, אחי הגדול.

משה (ממשיך): כי הוא אחד. הוא בכולנו וכולנו בו. מהווה הכול. מחייה הכול.

הסלע: ולוּ הבוקר… לעיניהם ולאוזניהם כולם. כמו עתה. לבדנו –

משה: “כמו עתה. לבדנו”. ואני ביניהם, בקרבם, לבי ייסער בי. רוחי נעכרת. הוגיעוני. אני יגע. אני מאד יגע –

(מטה ראשו. מניחו בחיק הסלע – – – דממה. כבש העולם נשימתו. הכוכבים ממעל מביטים, זה אל זה רומזים – – –)

הסלע (חוזר, לוֹאט): אין דומם ולא־דומם. חי ולא־חי. הוא בכולנו וכולנו בו.

משה (עיניו עצומות, לוחש): הוא בי. הוא בך. הוא בכולנו. אחד – – –

(דומיה. כבש העולם נשימתו).