כֶּרֶם הָיָה לְאִישׁ, וְדָאַג לוֹ כָּל יָמָיו וּמָצָא כַּלְכָּלָתוֹ בּוֹ, לוֹ וְלִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ. אוּלָם הָיוּ לוֹ צָרוֹת מִבָּנָיו. הֵם לֹא רָצוּ לַעֲבֹד, אַף כִּי הָיוּ אוֹהֲבִים מְאֹד כֶּסֶף וְשׁוֹאֲפִים לְעֹשֶׁר בְּלִי יְגִיעָה.

וְהִנֵּה נָטָה הָאִישׁ לָמוּת, קָרָא לְבָנָיו סָבִיב לְמִטָּתוֹ וְאָמַר לָהֶם: “לִפְנֵי מוֹתִי אֲגַלֶּה לָכֶם סוֹד: בְּכַרְמֵנוּ טָמוּן אוֹצָר גָּדוֹל!” שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: “בְּאֵיזוֹ פִּנָּה הֶחְבֵּאתָ אוֹתוֹ?” אֲבָל לֹא הִסְפִּיק לַעֲנוֹתָם וְנִשְׁתַּתֵּק לָנֶצַח.

אַחֲרֵי הַקְּבוּרָה הִזְדָּרְזוּ הַבָּנִים וְהִתְחִילוּ לַחְפֹּר אֶת הַכֶּרֶם וְלַהֲפֹךְ אֶת אַדְמָתוֹ חָפוֹר וְהָפוֹךְ; לֹא נִשְׁאַר גּוּשׁ עָפָר שֶׁלֹּא עָדְרוּ אוֹתוֹ, לֹא פָּסְחוּ אַף עַל הַפִּנּוֹת הַנִּדָּחוֹת וְהַמֻּזְנָחוֹת, אֲשֶׁר אֲבִיהֶם מֵרֹב טִרְדָּתוֹ לֹא טִפֵּל בָּהֶן – אֲבָל הַמַּטְמוֹן לֹא נִתְגַּלָּה.

עוֹד הֵם חוֹשְׁבִים כִּי כָּל עֲמָלָם עָלָה בַּתֹּהוּ, וְהִנֵּה שִׂגְשֵׂג הַכֶּרֶם פְּלָאִים וְהִפְרִיחַ לְתִפְאֶרֶת, הַגְּפָנִים נָתְנוּ חֵילָן וְהִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֵיהֶן עֲנָבִים, וְהַשָּׁנָה הָיְתָה לָהֶם שְׁנַת־בְּרָכָה מֵאֵין כָּמוֹהָ.

אָז הֵבִינוּ הַבָּנִים, מָה רָמַז לָהֶם אֲבִיהֶם בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, וּמִן הַיּוֹם הַזֶּה שִׁנּוּ אֶת דַּרְכָּם.