נָזִיר אֶחָד עָזַב אֶת בְּנֵי־הָאָדָם וְהָלַךְ לִחְיוֹת בַּיַּעַר עַל יַד מַעְיַן מַיִם, בְּפַשְׁטוּת וּבַעֲנִיּוּת גְּמוּרָה. לִמֵּד אֶת עַצְמוֹ לְהִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט שֶׁבְּמוּעָט, מַאֲכָלוֹ אַךְ פֵּרוֹת גְּדֵלִים בְּאִילָנוֹת־בָּר וְעִשְּׂבֵי הַשָּׂדֶה, מַשְׁקֵהוּ מַיִם חַיִּים מִן הַבְּאֵר, וּמִשְׁכָּבוֹ כַּר הָאָרֶץ תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם. אֵין לוֹ כֵּלִים מִלְּבַד שֶׁבֶר־חֶרֶס אֶחָד בּוֹ שָׁאַב מַיִם וּמִמֶּנּוּ שָׁתָה.

פַּעַם עָבַר נַעַר מִבְּנֵי הָעִיר לְיַד מְקוֹם שִׁבְתּוֹ שֶׁל הַמִּתְבּוֹדֵד, וּבִהְיוֹתוֹ צָמֵא מְאֹד כָּרַע עַל בִּרְכָּיו לְשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַבְּאֵר: שָׁאַב בְּכַפּוֹת יָדָיו מִן הַמַּיִם וְגָמַע אֶת מַה שֶּׁנִּשְׁאַר בָּהֶן עַד אֲשֶׁר רִוָּה צִמְאוֹנוֹ.

רָאָה הֶחָכָם אֶת מַעֲשֵׂהוּ, הִשְׁתּוֹמֵם – וְזָרַק אֶת שֶׁבֶר כּוֹסוֹ מִיָּדוֹ. “הַנַּעַר הַזֶּה – קָרָא – בִּיֵּשׁ אוֹתִי וְהֶרְאַנִי עַד כַּמָּה מְפֻנָּק הָיִיתִי וְכָפוּף לְשִׁמּוּשׁ בְּמוֹתָרוֹת”.