לוגו
המבקר ד. א. פרידמן [אחרית דבר ל"עיוני שירה"]
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

הספרות העברית אינה עניה, חלילה, במבקרים, מאז ימי א. א. קובנר ועד היום; אדרבא – אנו יכולים לחרוז מחרוזת מרהיבת־דעת של מבקרים ממבקרים שונים, בעלי השקפות־עולם נבדלות, בעלי גישות ודרכי הערכה מיוחדות, הכל לפי הזמן והמקום ולפי מצב התפתחותה של הספרות העברית בכללה; מהם שהטביעו את חותמם והשפיעו השפעות נכרות, אם לחיוב ואם לשלילה, כבר בשעתם ובחייהם, ומהם שהשפיעו – לאחר־זמן, ומהם שלא הגיעו עדין לתחום ההכרה של האומה, אבל ודאי לנו, כי בוא תבוא שעתם, גם אם תאחר, והשפעתם תבורך עוד.

ואולם, מתוך דעתו המסולפת של צבורנו על הבקורת בכללה, הרואה בה כלי־שרת מצומצם לשעה אחת בלבד, ואינו מבין לטעמה של זו, ואינו חכם להעריכה, כדרך שמעירים אותה באומות נאורות אחרות, אין מבקרים זוכים אלא אחד לשמיטה ושנים ליובל, שדבריהם יהיו מכונסים, אם בחייהם ואם לאחר פטירתם, כדי שיצטרפו אלה לאלה, יתבלטו כשלעצמם ואם אלה מכוח אלה, ויגלו ברבים לתועלת הצבור ולהשכלתם של הלומדים את דמותה־כמו של הבקורת העברית, שאינה פחותה, חס ושלום, בערכה ובהישגיה משאר סוגי הספרות העברית.


 

ב    🔗

טבעי ומוסבר, ואף אופיני הוא, שאת המבקרים ה“קיצוניים”, ה“מהפכנים” וה“לוחמים” זוכרים יותר ואף יודעים משהו ממשהו ממשנתם הבקרתית, ואילו את השקולים־בדעתם, את ה“מתונים” – שוכחים ואין יודעים כלום ממהותם ומדרכם בבקורת, אף אם היה להם משקל וערך לא מבוטלים, אם בשעתם ואם לאחר־מכן; שמא דוקא הם הפכו מה שהפכו ודוקא הם לחמו בהתמדה ובעקשנות כמוסה את מלחמת השכל־הישר, ודוקא הם הקנו טעם־טוב, הבנה וזיקה לספרות טובה.

היסטוריון בלתי־משוחד של הספרות העברית – אם יגיע באחד הימים ויכתוב את הפרק “תולדות הבקורת העברית” – לדורותיה ולסוגיה – ודאי שישכיל וידע לקבוע מקום מיוחד ומקום־כבוד למקרים “מתונים”, שלא הפליאו בחריפותם ובהברקותיהם, אבל חרשו חריש עמוק, למדו וחקרו, בדקו ובחנו, נתחו והעריכו בפשטות ובצניעות, בעניניות ובהבנה מה טיבם של משוררים ומה אפים של מספרים, תיארו דיוקן נאמן וצירפו סגולה לסגולה, כונה לכונה, תכונה אמנותית לתכונה אמנותית והעמידו איש איש על מכונו וסופר סופר על ערכו ועל משקלו וצורתו כפרט לעצמו וכפרט המצטרף לכלל; הוא יוכיח בעליל את הברכה שהשפיעו המבקרים הללו דוקא על הדור ועל הדורות, על קוראים ועל יוצרים כאחד, עודדו וחזקו, הדריכו וחנכו, אעפ"י שעשו זאת לא ביד רמה, לא בקולי־קולות, בלי טענות ומענות, אלא בענוה תרבותית, תוך אהבה־לשמה לאומתם ולתרבותם.


 

ג    🔗

ולנו ודאי הדבר, כי אותו היסטוריון נבון – קבוע יקבע מעמד נכבד – רטרואקטיבי ופרספקטיבי כאחד – למבקר דוד אריה פרידמן.

הן כה דברי מבקר זה במאמרו על הבקורת שפרסם במאסף “משואות” (אודיסה, תרע"ט), שיצא לאור בעריכתו של ד"ר מ. גליקסון:

– המבקר האמתי – בקרתו היא שירתו.

– מטרתו האחת – להבין ולהרגיש, פעולתו הראשית – לעורר.

– הבקורת בגלוייה האמתיים – היא יצירה של סינתיזה, מפני שהיא באה לאסוף ולקבץ את ניצוצי נשמתו של היוצר, את קוי הנפש שלו, הפזורים בכתביו וב“חבוריו” והסמויים מן העין, לפעמים אף מעינו הוא.

– המבקר איננו צריך לעמוד כחיץ בינינו לבין המחבר, כשם שהמחבר לא יפריד בינינו לבין המבקר.

– הבקורת האמתית – היא שיר מזמור ליצירה האנושית.

– בעינים פקוחות ובהירות ובלב רגש וער הוא מתיחס אל עולמו הפלאי של האמן וגם אל האמן עצמו.

– כמה דקדוקי עניות, צרות־עין ויבושת־הלב אנו מוצאים בחקירותיהם של בעלי־המלאכה הספרותיים, הקוראים לעצמם מבקרים היסטוריים!

*

הקורא המבחין יבחין בדברי־הבקורת של דוד אריה פרידמן, בכרך זה ובכרכים הבאים אחריו, כי האיש היה בעל שלוש הסגולות העיקריות העושות את המבקר: אהבה לספרות והתענינות חיה ומתמידה בה, יושר־לב לגבי כל דבר־יצירה ויוצרה, בקיאות מופלגת בספרות עמו כבספרויות של עמים אחרים; מכוח שלש סגולות אלה ומכוח כשרון הרצאה שקולה והגיונית וסגנון ישר ופשוט־להפליא – השכיל האיש להעניק לנו כמות לא מבוטלת של מסות, מאמרים ורשימות על משוררים, מספרים, מבקרים ולבסוף גם על צירים; רשמו נכר היה בחייו, אם כי לא כמדת הראוי, ורושם זה נכר, מפרק לפרק, בכל מי שיודע לבקש פזורות וללמוד מהן, ולנו אין ספק, כי בבוא הדברים לאסוף מלא ושלם – עוד השפע ישפיעו ויעלו את קרנו של האיש שהיה מבקר בעל שכל־הישר, בעל יושר־לב ללא כל פניות שהן, ובעל הבחנה וידיעה הראויים להזכר ולהכבד.