אַעֲרִיב עָלַי עֲרָבַיִךְ.

אֵצֵא יֵינִי לִשְׁתּוֹת,

שִׁירִים אֵלַיִךְ לִכְתֹּב.

סֵדֶר עֲבוֹדַת עֲרָבַיִךְ.

שֶׁמָּלְאוּ מוּחָשׁוּת הֶעְדֵּרֵךְ,

כְּבֵית־יִרְאָה אֵלוֹ.

תַּנִּים אֲנִי לְהֶעְדֵּרֵךְ,

כִּנּוֹר – לְנֵס פָּנַיִךְ הַמִּתְגַּלּוֹת.

כְּאִשּׁוּר מַעֲשֵׂה חִסּוּר וְחִלּוק

וּכְהַכְרָזַת שְׁלֵמוּת גַּם יַחַד.

אֲנִי הוֹלֵךְ אֵלַיִךְ מִתּוֹךְ סִלּוק

כָּל הֲדוּר וְהִדּוּר גַּם יַחַד.

חֻבְּרוּ גֵוֵינוּ בָעֲרָבִים,

לִבּוֹתֵינוּ בָעֲרָבִים אֵיכָה יֻפְרָדוּ?

אֵלּוּ לְאֵלּוּ עֲרֵבִים –

וְאֵיךְ עֲרָבִים נִפְרָדוּ!