ישנם שני מיני פּוֹגרוֹמים: קוֹלניים וחשאיים. פּוֹגרוֹמים קולניים עושׂים חוּליגאנים, שכּוֹרים, יחפנים, על דעת עצמם ומתוך התעוררות עצמית, או מתוך הסתה של אחרים. בתים נחרבים, רכוש נשדד, אנשים – זקנות וילדים – נפצעים ומומתים.
פּוֹגרוֹם כזה קולו הולך, עד שהוא נשמע באירוֹפּה! אם כי לה עצמה אין הדבר מזיק, היא נחרדת – ומוחה… ונותנת מארק או פראנק לסובלים.
האנשים והמפלגות הליבּעֶראליים באותה ארץ עצמה ודאי שהם כועסים. הכעס מתיש את כוחה של הממשלה. כל מחאה, כל זעקת־חמס – עוקרת לבינה מן החומה הישנה…
קוֹפּיקה אחת בשביל הנגזלים והנפצעים – לא… כסף דרוש למטרות אחרות; אבל לצעוק, אדרבה…
אלה הם הפּוֹגרוֹמים הקולניים. בתים נחרבים, רהיטים נשברים – פועלים באש, בגרזינים, במטילי ברזל – – –
אבל ישנם גם פּוֹגרוֹמים חשאיים: המשפחה היהודית מוּכּה לרסיסים, ואיש אינו שומע ואיש אינו יודע.
הבית עודו שלם, אך ריקן. אבא־אמא וכל הילדים, בלי עין־הרע, חיים, אך מפולגים, מפורדים!
“מפוזר ומפורד” לא רק העם, המשפחה מפוזרת ומפורדת! בלי כילפות וקרדומות, מ“בלי לשפוך טפת־דם אחת”, נעשה רצח – נשמתה של משפחה “נשחטה בלא סכין”, ותרנגול לא יקרא! ציץ־גלוּת ארסי; פטריה של רעל, התגנבה אל בית, והבית נרקב ונתפורר…
הנה אבי המשפחה – יהודי סוחר. מכוּר בגופו ובנפשו ובכל נשמתו לפּריץ… נכנע, עסוּק, טרוּד, כעוּס – ובלבו אהבה עמוקה ונסתרת אל הילדים, ומצאון עמוק ונסתר לנחת מן הילדים…
והנה האם, יהודיה של סידוּר ותחינות. טובה, שקטה… רואה ואינה מבינה את הנעשׂה סביבה; שומעת מלים חדשות, אבל “מילא, מה שהילדים מפטפטים”… ולפיכך דעתה בבית נשמעת כדעתו של הרב – – –
נערה משרתת – אויב בבית. בעלי־הבתּים –מוצצי־דם הם לה…
וילדים…
עוד בהיותם יחדיו, כבר הם מפוזרים ומפורדים!
בת קשישה – גרושה – ריקנית, צחקנית, צמאה לחיים ולאהבה, בורחת עם דעֶנטיסט.
הצעירה ממנה – מלומדת־למחצה, רוצה להיות מלומדת־בשלימות, והיא נמשכת ל“קורסים” לבּעֶרן, עיר שאבא־אמא לא שמעו את שמעה מעולם…
בנים ישנם – והגדול שבהם הוא רודף־תענוגות, משׂחק־בקלפים ו“הבחור־של־זהב”, כפי שנאה לבנו של יהודי שעלה מעניות לעשרות… השני סוֹציאליסט הוא, והשלישי – ציוני, ובן הזקונים המפוּנק – חובב חתלתולים וכלבלבים.
וההורים מביטים ואינם רואים, שומעים ואינם מבינים, וכשמגיע היום והתהום שנחפרה ביניהם ובין הילדים מתגלה להם פתאום – תוקפת אותם סחרחורת. צועק האב אל האם: אמא אַת? היכן הם ילדיך? והיא שואלת: ואתה, אבא? והיא מתחרטת על כל העניין!
האם לא היה טוב יותר בעיירה הקטנה, שהיא חיתה בה קודם־לכן, והיא סחרה שם בדגים וקראו להם שם “טשוֹלעֶנט”? אז הילדים היו ילדים! והיום? היום שמה “שאַלעֶנט”, ישנן מראות ומיני “סמרטוטים”, אבל הילדים אינם ילדים!
טראגיים וקוֹמיים הם הורים כאלה, העובדים ומתייגעים על־פי הנוסח הישן, ויש להם עולם־הזה אחד בלבד – נחת מילדים! טראגי־קוֹמיים הם ברגע שהתקוָה לנחת מתפזרת, מתנפצת כשמשה של זכוכית! פתאום – חסל סדר ילדים, אין ילדים!
אנשים שהם רגילים לראות בביתם את התחלתם וסופם של כל החיים ואת כל התכלית מתחילה ועד סוף, נודע להם לפתע־פתאום, כי ילדיהם שלהם יורקים על ה“תכלית”; שהם צפּרי־נוֹד ועופות־בר, הפורשים את כנפיהם לטוס למרחקים. אין להם בית ולא הרגשת־בית… במרחקים, בנכר, רואים הם משהו המושך אותם – דעֶנטיסט, ארץ־ישראל, בּעֶרן, ואחד נמשך דוקא לסיבּיר…
אנשים מן הנוסח הישן, שהיה להם אך מוּסר אחד: שלום, שלוָה, שקט של הכנעה; לשרת את הפּריץ, ולהשׂתכּר מן הפּריץ – אנשים מן הנוסח הישן הזה נודע להם פתאום, כי ילדיהם שלהם יורקים על המוסר הזה; רואים אותו דבר נמוך ומאוס ומגונה. “יהודים אינם צריכים לנשק את ידו של הפּריץ”, צועק הציוני. “אסור שיהיה אדם אחד משרת אדם אחר”, מתקן לו הסוציאליסט. “אין אדם יכול לצווֹת על אדם אחר, אף לא אבא־אמא על ילדים”, אומרת הבת הרוצה לנסוע לבּעֶרן.
“להפּרד – אדרבה”, – מבין האב הזקן על־פי דרכו. – אך כיצד? לעולם אין יכולים לחיות עם ילדים יחדיו! “על־כן יעזוב” הוא פסוק מפורש בתורה, ובכן? “משׂיאים בן או בת, וכשנגמרים ימי ה”מזונות" – עושׂים עסק לעצמם, ומרויחים רוּבּל־כסף…"
וכאן הנה ישנה בת, שקנו בשבילה את מיטב היחוּס, השיגו לה את השידוך הטוב ביותר, והיא רוצה לברוח למרחקים לפני החתונה… עשׂוּ להם שערוריה, החזירו את התנאים, בהלה ואסון, והיא – הבת – צוחקת! היא מרוצה מזה, היא נשתחררה!
והילדים האלה, שהיו צריכים להיות שקטים וכנוּעים, ומתכנסים תחת כנפיהם של אבא־אמא, ולעשות “מה שאבא־אמא אומרים ומה שאנשים טובים וכשרים אומרים” – עוד לא די להיות דומים לכל שאר בני הדור הזה, להרים את הראש למעלה וליישר לעצמם את העצמות – מתקני־עולם רוצים הם להיות! הסוציאליסט רוצה, השם יתברך יודע למה, להביא אושר לעולם כוּלו! הציוֹני רוצה לארץ־ישראל, בידו הרזה והחלשה – לעבוד את האדמה, לנטוע עצים; והיא, הנערה, רוצה לבּעֶרן!
את הטראגי־קוֹמדיה הזאת עבּד שלום־עליכם למחזה של שלוש מערכות, “מפוזר ומפורד”, המוצג בתיאטרון היהודי ברחוב קרוּלעֶווסקה.
המחזה הזה יש בו כל היתרונות הגדולים וכל החסרונות הקטנים של שלום־עליכם שאינו מוַתר לעולם על בדיחה, בין במקום שהיא דרושה ובין במקום שאינה דרושה, והמחזה גובל משום־כך בפארסה.
“הצפּרים הצעירות”, הצריכות לזמר “זמירות חדשות”, חייבות להיות כולם מגוחכות, וכשמופיע פתאום הנאַדזיראט"ל (השוטר) – מוכרחים הם לקפוץ דרך החלון או להתחבא מתחת לשולחנות… אף אחד מהם אינו נשאר עומד… והטראגי שבמעמד מתפזר. ולבסוף, כשהאב הזקן רץ אל הפּריץ לבוש במעילו השחור וחבוש בצילינדעֶר, והוא נעצר פתאום ומתחיל מדבר דברים מעומק לבו הכואב, ומתחיל בוכה על מזלו הרע, – יש חשק לצעוק אליו על הבמה:
– אל תבכה, יהודי פתי! אל תבכי, יהודיה פתיה! יוצאי־חלציכם הללו לא ירחיקו טוּס! במים הרחוקים לא יפליגו…
שוֹב ישובו!
*
שׂחק שיחקו את המחזה בדרך כלל יפה. הצטיין מאירזון (האב). אדלעֶר לא הבין כראוי את תפקיד השליח, המביא בחזרה את התנאים. הוא צריך להיות כל־בּוֹ פיקח וערום, הפושט את העור מן הגביר החדש, והוא שׂיחק כשדכן טפּש אבל לפי תפיסתו ביצע את תפקידו כראוי!