הימים של “בית־המלאכה האחד” עברו וחלפו, הספרות התפלגה לסוגיה. מאמרים, ביקורות, זכרונות וכיוצא באלה יכתבו אחרים; אני רוצה את מנדלי לכבד. ודבר זה עושׂים הכּול, דבר זה עשׂה העם בהמוניו הגדולים מזמן. העם הכיר בעבודתו וקורא לו על־שם עבודתו. לא שלום יעקב אבּרמוביץ', זהו שם פרטי, שם בשביל אשה ובן ובשביל מנהל ספרי־הלידה ומוציא הדרכּונים; העם קורא לו “מנדלי מוכר ספרים”, ומאהבת הקיצוּר – “מנדלי”, על שם יצירתו הטובה ביותר.
ומנדלי ראוי לכבוד הזה.
הוא לא רק הזקן בין הסופרים החיים, הוא גם, וזה העיקר – הראשון. נבנית הספרות, הרי הוא שהניח את אבן־הפּינה, הוא הראשון שהתחיל, לאחר תקופה מסוימת של ניסויים צדדיים, לכתוב “לשמה”, ליצור ערכי־תרבות טהורים…
הוא הראשון שלא ראה את מפעלו כגשר (אם נדבר בלשונו הוא, עד כמה שאפשר) “להעביר עליו את הסוסה, שתהיה רועה בשׂדה אחר”.
הוא הראשון, שהתייחס באהבה ובכבוד אל כלי־העבודה האמנותי שלו – אל המלה היהודית, והוא טפּל בה וטפּח אותה נקייה וטהורה; לא גרמאניזציה, לא רוּסיפיקציה, ואף לא אירוֹפּאיזציה. והוא משום כך הראשון, שיצר סיגנון יהודי, את הסיגנון היהודי המיוחד לו. כך מדבּר מנדלי בלשונו של עמו… ואם הוא כותב עברית, לפי דעתו – לשם הנצח, שהוא רוצה והוא רשאי להיאחז בו. הרי הוא כותב עברית־יהודית, כך היה מדבּר העם, אילו היה מדבּר עברית…
והוא הראשון, שהסתכל בעם היהודי בעינים יהודיות, פקוחות, ולא מכוסות במשקפים זרים; וצייר אותם בדרך יהודית מיוחדת, הבליט את כל הססגוני, ובלי פּרינציפּים ובלי עננים וערפל, צייר את החיים היהודיים העניים – את המציאות היהודית.
והוא היה הראשון שראה ואמר אל בני־דורו המשׂכּילים, נושׂאי־התרבות: “על חידושים בדת אתם מדבּרים, על השׂכלה, – העם זקוק ללחם”, והיה הראשון שהבעל־טובה ועסקן־הקהילה נתגלה לו בדמותו האמתּית וראה את האינטליגנט של דורו בשעה שהוא קופץ ועולה על הסוסה לרכוב עליה…
ועוד בדברים רבים־רבים מנדלי הוא לא רק הזקן בין החיים, אלא גם, ובעיקר – הראשון, הממציא, הבורא.
יהי רצון שיישאר אתנו עוד שנים רבות לחיים ארוכים וטובים!
1910