לנו עתה אין כל צדקה לשפוט את אבותינו, שהם בזמנם אז ובמקומם שם, דרשו משפינוזה מה שדרשו, וכשהוא לא נענה, ולא יכול להיענות להם, דנוהו לאשר דנוהו ונהגו בו כשם שנהגו. לא לנו עתה להיות שופטיהם ולא הם המזדקקים למשפטנו.

אולם בקראנו את הדברים שהושמעו אז, בנוסח הידוע ובכל התכונה הרבה הידועה, בפתיחת ארון הקודש, בהדלקת הנרות ובכיבוי הנרות ובמשוך קול השופר:

“בגזירת עירין פתגמין ובמאמר קדישין… על דעת המקום ולפני הספרים הקדושים האלה ותרי”ג המצוות הכתובות בהם… ארור הוא בבואו, ארור הוא בצאתו, לא יסלח לו אדוני… אז יבער בו חרון אדוני… וימחה את שמו אדוני, ויבדילו לרעה אדוני" – – –

בקראנו אלה הדברים מתעורר בלב הרצון לפנות בשאלה מוזרה קצת, לא לאלה אשר אינם עוד, כי אם לאשר ישנם פה, אתנו, כיום:

– יהודים יקירים, יהודים נאמנים! האינכם סבורים שבעיסוקים מעין זה וכיוצא בזה מן הראוי לנו להניח לו לאדוני, להרפות מעט ממנו? אמנם מקרא מפורש הוא: “והתהלכתי בתוככם, ונתתי משכני בתוככם”, אך האם לא כדאי לנו לזכור גם מה שאירע לו לשאול המלך, עליו השלום, שבעומדו קרוב מאד אצל הנביא־לאדוני, החזיק בכנף מעילו למשכו אחריו לאשר משכו. פסת כנף המעיל־שנקרע נשארה אולי בידו של שאול, אך “עוטה המעיל”, זה אשר משחהו למלכות, סר ורחק ממנו, אף שבלבו התאבל עליו מאד – – –

והאם אף פעם, יהודים רחימאים, אינו עולה על לבכם המחשבה שאף אנו, קהל עדת אדוני, מהיותנו כל כך קרובים לאדוני, כל כך מצויים אצלו ומושכים אותו תמיד אחרינו לכל שמושכים, הרי אפשר שאנו לבסוף שוב לא נימצא מחזיקים, חלילה, בידינו הנאמנות אלא בדל־כנף מן המעיל שקרענוהו, ואנו, בלא יודעים, בו נמשמש ונחזור ונחזור ונמשמש?…

אוי, יהודים רחימאים! קהל עדת אדוני, בנים לעם־אדוני – – –