בְּיָמִים קַדְמוֹנִים הוֹפִיעַ בִּמְדִינָה אַחַת רוֹכֵל מוּזָר שֶׁהִתְגָּאָה בִּסְחוֹרָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ:
– חָכְמָה אֲנִי מוֹכֵר – אָמַר כְּשֶׁחָזַר עַל הַפְּתָחִים – מִי שֶׁיִּקְנֶנָּה מִיָּדִי, יִקְנֶה לוֹ סַם־חַיִּים!
צָחַק לוֹ הָעָם, אוּלָם שַׁלִּיט הַמְּדִינָה הִזְמִין אֶת הַזָּר לְאַרְמוֹנוֹ וְאָמַר לוֹ:
– הֵא לְךָ אֶלֶף זְהוּבִים וְלַמְּדֵנִי אֶת חָכְמָתֶךָ!
– עָלַי לְהַנְחִיל לְךָ עֵצָה טוֹבָה – עָנָהוּ הַזָּר הַבָּא מִמֶּרְחַקִּים – וְהִיא: אַל נָא תָּחֵל בְּשׁוּם דָּבָר, טֶרֶם תַּחְשֹׁב הֵיטֵב לְאַחֲרִיתוֹ!
אָמַר הַשַּׁלִּיט בְּלִבּוֹ: לֹא בְּזוֹל עָלָה לִי הַפִּתְגָּם הַזֶּה שֶׁרָכַשְׁתִּי לִי; וּבְכֵן עָלַי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּרָאוּי, שֶׁלֹּא אֶהְיֶה בַּזְבְּזָן בְּעֵינַי וּבְעֵינֵי עַמִּי – וְהוּא צִוָּה לִכְתֹּב אֶת הָאַזְהָרָה הַפְּשׁוּטָה הַזֹּאת עַל דַּלְתוֹת הַבַּיִת, עַל הַקִּירוֹת, בְּכָל מָקוֹם שֶׁעֵין אָדָם מַבֶּטֶת בּוֹ, לַחֲרֹת אוֹתָהּ בְּכָל הַכֵּלִים וּלְשַׂרְטֵט אוֹתָהּ בַּצַּלָּחוֹת וּבַסְּפָלִים, כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב שֶׁמֵּהֶם אָכַל וְשָׁתָה.
וַיְהִי הַיּוֹם, וְשׂוֹנְאֵי הַשַּׁלִּיט קָשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר לַהֲמִיתוֹ; נָתְנוּ שֹׁחַד לְרוֹפֵא־הַפְּנִים, וְנִדְבְּרוּ בֵּינֵיהֶם, כִּי כְּשֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ לְהַקִּיז לַמֶּלֶךְ, יַרְעִיל אוֹתוֹ בְּאִזְמֵל מֻרְעָל. אֲבָל כְּשֶׁהִגִּישׁוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לָרוֹפֵא אֶת הַקְּעָרָה שֶׁבָּהּ אָמַר לֶאֱסֹף אֶת דַּם הַמֶּלֶךְ לְאַחַר הַהַקָּזָה, רָאָה וְהִנֵּה בְּקַרְקָעִית הַסֵּפֶל כְּתוּבִים הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
– אַל נָא תָּחֵל בְּשׁוּם דָּבָר, טֶרֶם תַּחְשֹׁב הֵיטֵב לְאַחֲרִיתוֹ!
נִזְדַּעְזַע הָרוֹפֵא, לִבּוֹ פָּג בְּקִרְבּוֹ, הוּא הִתְחָרֵט חֲרָטָה גְמוּרָה וְלֹא בִּצַּע מַה שֶּׁזָּמַם.