הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְדַת

אוֹתוֹ פַרְפָּר נִבְרָא לְעוֹלָמוֹ,

לְחַיֵּי יוֹם אֶחָד, לִשְׁעַת

חֲתֻנָּתוֹ בְּכַנְפֵי צִבְעוֹנִין.

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְתוֹר

מַקְהֲלוֹת יַתּוּשִׁים, הָרוֹקְדִים

עַל טָהֳרָהּ שֶׁל חֹרְשָׁה, בָּאוֹר,

שִׁיר-אֵלֶם עִם חֻמֵּי-יוֹם יוֹקְדִים.

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְדַת

הָעֲשָׂבִים הַשּׁוֹטִים וְהָאִילָן

הַמְּלַבְלֵב, הַמְּדַבְּרִים בִּשְׂפַת

נִיחוֹחוֹת וּבֶשֶׂם וְרֵיחוֹת.

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְּיַד

הַכְּמִיהָה הַגְּדוֹלָה הַשּׁוֹתְקָה לָעַד,

הַפּוֹרְחָה שׁוּב שָׁנָה שָׁנָה.

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְדַת

עֹפֶר-אוּרְזִילָא, הַגּוֹעֶה

בְּדִמְדוּמֵי הַצְּפִירָה, בִּפְאַת

יְעָרוֹת, כִּסּוּפָיו לְרַעֲיָה.

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְאוֹן

כָּל כֹּחוֹת אֵיתָנִים בַּחַיָּה,

עוֹלָמוֹת שֶׁחָרְבוּ וְשׁוּב קָמוּ בִּשְׁאוֹן

כָּל אַלְפֵי שִׁבְטֵי הֲוָיָה.

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי בְסוֹד

כָּל שִׁירַת הָאָדָם וְזִמְרָתוֹ,

בְּמַאַמְרֵי אַשָּׁפָיו, בַּהוֹד וּבַיְקוֹד

הַלָּנִים בְּמִסְתְּרֵי דָתוֹ,

בְּנַחַשׁ וְלַחַשׁ כָּל שִׁבְטֵי עָם עָם,

בִּיסוֹדוֹת רִקּוּדָם וּמְחוֹלָם.

הֲרֵי אַתְּ מְכֻשֶּׁפֶת – הַשְּׁאֵר וְהַדָּם –

מְקֻסֶּמֶת עַד עוֹלָם… עַד עוֹלָם…

פיכטנגרונד, 1929