“ומטה האלהים בידו – דא קולמוס”.
כשעלה ברצוני להכנס בעבודה להיכל ספרותנו, אחזתני רעדה. נתחנכתי בספרותנו העתיקה והיא היתה בעיני לבית־המקדש, שבו כהנו פאר נביאינו וחכמינו הראשונים והאחרונים עד האריז“ל והגר”א, ואיך אעיז אנכי העני ממעש והדל מדעת לתפוס לי מקום בין אדירי עולם אלה? הלא ישרפוני בהבל פיהם.
אבל מהרה נזכרתי מה שאמרו חכמינו העתיקים: הוה עז כנמר. צריך להסיר את השפלות מהלב. אם ה' חננך בכשרון – אחת היא כמה מידתו של כשרון זה – חובה עליך לעבוד ולתת כפי יכלתך מפרי רוחך, ואין לך רשות לסרב ולהסתלק באמתלאות שונות, שהן גם כן תחבולות היצר הרע.
והנה נכנסתי ברטט, בחרדה, להיכל הספרות. אולם פקחתי עיני ואראה – בית־המקדש שאותו ראיתי בחזון מלפנים גז ואיננו. ולפני נגלה שוק, ובשוק, כנהוג, מכל מיני סחורות. איני רוצה להכריז עליהן כרוכל, אבל זהו בכל אופן לא בית־המקדש, ורוחי נבקה בקרבי; עצבות נוראה תפשתני, איך שונו פניך, ספרותנו, שהיתה לנזר עולם!
ואף על פי כן הוספתי לעבוד כפי כוחותי ודוקא ברוח אותה הספרות שממנה ינקתי בשנות עלומי. גם מהטוב שמצאתי בספרות העמים מסרתי בעברית לאחינו לקיים, מה שנאמר: מכל מלמדי השכלתי.
אמנם לעתים תקפני יאוש, בראותי מעריצים את החוצפה, מקדישים את הכזב וממליכים את הריקניות, שממלאות חלק גדול מהשוק הספרותי שלנו. אם אין בית־המקדש, יהיה לכל הפחות, שוק נקי, והנה גם רפש וצחנה למכביר, והסניטרים שלנו אינם מספיקים לנקות… ואם בראשית בניננו כך, מה יהיה בסופו?
ובכל זאת אני מתחזק וממשיך את עבודתי. זכור אני דברי ר' פנחס בר חמא על הכתוב: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' – אם קוית ותקותך לא באה אל תחדל מקוות שוב. צריך לעבוד. אי אפשר שעם ישראל ישקע וישקע עד התהום. אני מאמין שיש כוח בו להתרומם ולעלות. וביחוד עוד לא פסה האמונה, כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב. צריך לעבוד וה' יעזור.
ובעודני חושב על תיקון מקדש ספרותנו הפרוץ, נזכרתי במה ששמעתי מעשה יפה: אחד שהיה חבר בישיבה עם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל שאל אותו: אנחנו היינו בישיבה חברים כמעט שוים, והנה מה שאני כותב אין הקוראים מקבלים ברצון, ומה שאתה כותב הם מקבלים בחיבה ובהערצה?
– מתי אתה כותב? – שאל רעק"א.
– כמובן, בשעת מנוחה, כשהדעת מיושבת, אז הנני כותב.
– ואנכי – אמר רעק"א – לא כך נוהג. אלא אני כותב בכל שעה שעולה איזה רעיון על מוחי גם בשעת הטרדה, ובזמן שיש לי מנוחה ודעתי מתיישבת אני מוחק.
*
ולפיכך קבעו חכמים כללים אלה לתקנת הספרות:
א. לא הכל מותר להרהר.
ב. לא כל מה שמהרהרים מותר לדבר.
ג. לא כל מה שמדברים צריך להעלות על הכתב.
ד. לא כל מה שמעלים על הכתב מותר להדפיס.
*
והעיקר צריך תמיד לזכור כי הקולמוס הוא מטה האלהים ביד הסופר להביא גאולה וישועה, ולא נכון להפכו לכלי משחית, להטעות בו את הבריות ולהדיחם מעל הדרך הישרה.
יזכור נא זאת כל סופר בקחתו את מטה האלהים. את קולמוסו בידו, ואז ישוב לספרותנו כבודה הראשון, ובמקום השוק יבָּנה בית־מקדש, מפיץ אורה לכל העולם.