כידוע, הראשונים במחוללי התנועה הסוציאליסטית היו פרדיננד לסל וקרל מארכס – שניהם מבני עם ישראל.
כבר הרגישו בזה החכמים מסריק (הפרזידנט של טשכוסלובקיה) ורוסוורם, שניצוץ הנבואה נתגלגל ובא לתוך גדולי עולם אלה שהיו מגזע עם הנביאים. לא מפני עלבון עצמם ולא מפני הסבל שסבלו הם בילדותם באו לדרוש משפט העובד העלוב והסובל: הם בעצמם היו מבני בורגנים עשירים, שלא חסר להם כלום, אבל הם הרגישו בצערם של אחרים, של הדלים והמעונים, ולטובתם, לגאולת נפשם של העובדים הקדישו הם, גאוני הרוח, את כל כוחותיהם הענקיים, מאסר, גלות, חיי־דוחק – שום דבר לא היה יכול להפריע בעדם. הם לא ידעו לנטות לצדדים, ישר הלכו אל המטרה – “צדק צדק תרדף”, גזרה עליהם רוח הנבואה, שמשלה בקרבם, אולי גם למרות ידיעתם.
ולתנועה הסוציאליסטית שתי פנים: שנאה לבורגניות המשעבדת, הלוחצת והרומסת, ואהבה ורחמים למשועבדים, לנלחצים ולנרמסים.
מהו הגורם היותר עיקרי?
השנאה? כמה קל לעורר שנאה! המשל הרומי אומר: האדם לרעהו הוא בבחינת זאב טורף. האדם בטבעו שונא את חברו. בשביל מה? טעמים לפגם יש לאין חקר: הוא מחונן יותר בכשרון, ההוא מכובד יותר ממנו, וגם פשוט – אנטיפטיה שאין לה טעם. ואין צריך לומר בני אדם שהם מבני עמים שונים, מפלגות שונות וכו' וכו' עד אין קץ. זרעי שנאה פזורים בכל מקום ונקלטים בכל לב במהירות רבה.
אבל השנאה אינה יכולה לבנות כלום. להרוס היא יכולה, אבל רק להרוס. ברנה אמר דבר על הממשלה: “בכידונים אפשר להכניע, אבל על כידונים אי אפשר לישב”, כידונים זהו סמל השנאה ובהם אי אפשר לבנות. לבנין דרושה אהבה, אחוה, חסד ורחמים.
ומדת אהבה, אחוה, החסד והרחמים – מדת הנבואה היא. “וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם”. הנבואה היא השומעת את הנאקה, המשתתפת בצער המשועבדים. המיסדת את החברה על יסוד העזרה ההדדית, על יסוד האחוה.
וצריך אני להגיד לכם, חברים, שבשעה שאני משקיף על רחבי כדור הארץ וביחוד פה בארצנו, ארץ הנביאים, איני מוצא בכל הכתות והמפלגות מי שהוא מסוגל יותר לאחוז בדגל הנבואה, מלבד אחינו העובדים. מי מוכשר להגן על כבוד עמו במסירות נפש? העובד! מי מוכשר לחלק ממנתו הדלה לרעב? העובד! מי מרגיש רגש אהבה עמוקה, רֵעות נאמנה, רגש טהור שרק הוא נותן תוכן לחיים? שוב פעם: העובד! זהו כוח העבודה, כוח העובד העברי!
בעובד העברי, ביחוד בעובד העברי בארץ־ישראל, אני רואה יורש הנבואה, שהולכת ומתגשמת בבנין ארץ הנביאים.
ואיני ירא שמא תבוא הגאוה לקנן בלבכם לרגלי השבח הגדול הזה. רוממות הנפש אינה מביאה לידי גאוה, שמקורה קטנות וצרות עין. יורשי הנבואה תקיפים הם, חזקים בדעתם, אמיצים בפעולתם, ויחד עם זה ענוים הם, אוהבי אדם ומבקשים רוממותו.
אני שומע מתאוננים ואומרים: לאיניציאטיבה פרטית אין מקום בארץ־ישראל. כן. לאיניציאטיבה פרטית, שיסודה שנאה ותחרות, חמסנות ובליעת איש חברו, אין מקום בארץ־ישראל. אבל יש די מקום לעבודת אחים, לעזרה הדדית, להרמת דגל הנבואה – דגל העבודה הכשרה, היוצרת. לאיניציאטיבה שכזו יש ויש מקום בארץ־ישראל, ביחוד בארץ־ישראל.