הנה לא ינום ולא יישן חלוץ ישראל!
למרות שירי הערש שאחדים מקברניטי ספינתנו המטורפת מישנים בהם את צבא העובדים, מבלי שים לב שתרדמה זו יכולה להיהפך לתרדמת מות, למרות המצב המשונה שלנו, שאיזה בר נש היושב באשכנז, מצונן ומקורר עד נטף דמו האחרון, יכול במלה אחת לשבור את קרננו בקראו: סטופ! למרות כל אלה עוד חי החלוץ שלנו ועוד מתעורר להמשיך את עבודת התחיה.
הנה זכיתי לשמוע קול דודי דופק: עבודה והתישבות. אנחנו הצמאים לתחית העם דורשים להפסיק את הבטלה. דורשים עבודה, ביחוד עבודה חקלאית בארץ ישראל, אנו איננו יכולים לישון וגם לא ניתן לאחרים לישון.
והקול הזה שהשמיע חברנו הרצפלד במועצת ההסתדרות השלישית בא כטל של תחיה על לבות כל הצירים הנאספים, צירי אחינו החלוצים, שהעמיסו על שכמם את עבודת התחיה של העם ושל הארץ, ואני בטוח כי קולו הולך מסוף העולם ועד סופו בכל מקום שלב יהודי דופק.
הוא דרש הגברת הרצון, הגברת המאמצים, והכסף, חצי מיליון לירה, הדרוש במשך שלוש השנים הראשונות להוציא לפועל את תכנית ההתישבות, ימָצא. זהו קרבן כלל לא גדול בערך לקרבן הגדול, שחלוצינו נותנים בדם לבבם ובכוח שריריהם.
הרצפלד יודע את המצב, מכיר את כל הקושי שיש בהגשמת תכניתו, כי על כן לא בבירת אירופה הוא יושב אלא כאן בתוך ארצו, בתוך מחנה אחיו, אבל הוא מרגיש כי שאלת העבודה וההתישבות היא שאלת חיים לנו, כי הבטלה הנמשכת זה שנתיים יכולה להביא עלינו אסון של שיתוק הפעולה והרצון לפעול, ולפיכך הוא בא ומרים קולו ומזהיר ומעורר ומעודד בהרימו את דגל העבודה וההתישבות לעיני כל ישראל.
יפה דרשת, הרצפלד חביבי! לב כל ישראל יתעורר לקול דפקך, וגם מנהיגינו המצוננים והמקוררים יתחממו קצת וחדלו מלשיר לנו שיר של תנומה ותרדמה.
כי לא ינום ולא יישן חלוץ ישראל.
“דבר” תרפ"ח