וַיְהִי הַיּוֹם וְתַרְנְגוֹל

חִטֵּט בַּזֶּבֶל בַּגִּנָּה;

הוּא בִקֶּשׁ־לוֹ דְּבַר־מָה לֶאֱכֹל,

וַיַּרְא וְהִנֵּה יָפָה פְנִינָה,

זַכָּה כְּנֵטֶף זֹהַר זַךְ

בִּגְבִיעַ וֶרֶד רַךְ.

וַיִּשָּׂאֶנָּה בְחַרְטֻמּוֹ

אֶל בֵּית לוֹטֵשׁ שָׁם אַבְנֵי־חֵן.

‘הִנֵּה’ – אָמַר זֶה בְתֻמּוֹ –

'אֶת זֹאת מָצָאתִי לִי, ־ אָכֵן…

אוּלַי יָפָה הִיא, מַזְהִירָה; ־

אַךְ לוּ נָתַתָּ בִמְחִירָהּ

גַּרְגִּיר חִטָּה אוֹ שְׂעוֹרָה –

לִי טוֹב גַּרְגִּיר מִכָּל סְחוֹרָה…'

וּכְסִיל יָרַשׁ מֵאִישׁ־תְּבוּנָה

כְּתָב־יָד מָלֵא חָכְמָה וְתוֹרָה,

וַיִּשָּׂאֵהוּ בִתְלֻנָּה

לַחֲנוּת מַדְפִּיס־מוֹכֵר־סְפָרִים.

'הִנֵּה הֵבֵאתִי לְךָ סְחוֹרָה,

עָלִים, בָּהֶם כְּתוּבִים דְּבָרִים…

אוּלַי טוֹבִים הֵם וִיקָרִים.

אַךְ שֶׁקֶל כֶּסֶף לִי אֶחָד

נִבְחָר מִכָּל טוּב כְּתָב הַיָּד'.