עָנִי זָקֵן מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים בַּיַּעַר

הָלַך כָּפוּף, נֶאֱנָח מִכֹּבֶד מַשָּׂאֵהוּ;

הוּא כְבָר שָׂבַע יָמִים, שָׂבַע עָמָל וָצַעַר,

וְהוּא עֲדֶן עוֹבֵד, עוֹבֵד־אוֹבֵד הִנֵּהוּ.

וְכֹה הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּצְרוֹר עֵצִים עַל שָׁכֶם;

כָּבֵד לוֹ הַמַּשָּׂא, אַךְ – רָעֵב לַלָּחֶם.

לְסוֹף כָּשַׁל כֹּחוֹ, רָעַד הַשָּׂב,

וּצְרוֹר עֵצָיו נָפַל מֵעַל הַגָּב;

וְהוּא יָשַׁב לָאָרֶץ בְּאֵין אוֹנִים,

הָגָה, נֶאֱנָח, ־ זָכַר יָמָיו הָרִאשׁוֹנִים:

אֲהָהּ, הַאִם רָאָה בַחֶלֶד עֹנֶג רֶגַע?

אוֹ אִם עָבְרָה עָלָיו שָׁעָה בְלִי פֶגַע?

תָּמִיד עָבַד בִּשְׁאֵרִית כֹּחַ.

בְּלִי הֶרֶף, בְּלִי מָנוֹחַ,

נָשָׂא, סָבַל, עָמַל בְּזֵעַת אַף,

אַךְ לֹא תָמִיד מָצָא דֵּי לֶחֶם לְפִי הַטָּף;

הֲיֵשׁ אֻמְלָל כָּמוֹהוּ עוֹד? – ‘הָהּ רַב לִי, רָב!’

קָרָא הַשָּׂב,

‘הַמָּוֶת טוֹב מֵחַיֵּי עֹנִי אֵלֶּה!’

פִּתְאֹם – הוֹי, פֶּלֶא! –

הַמָּוֶת בָּא: 'שָׁמַעְתִּי, שָׂב, קוֹלֶךָ,

אֱמָר־נָא מַה חֶפְצֶךָ!'

־ 'אָנָּא, אָדוֹן, הוֹאִילָה

הָרֵם לִי זוֹ הַחֲבִילָה,

עֲזֹב עִמִּי חֵלֵכָה

אַךְ רֶגַע קָט – וָלֵכָה!'