ויקרא פילאטוס לנחום, איש יודע קורות העתים, מלומד, ויאמר לו:
“נחום, מאד חורה לי שעמכם גמר אומר לצלוב את הגבר הזה. יקח אתכם האופל, הלא זה הוא משפח.”
“אלמלא קיים משפח, לא היתה היסטוריה,” אמר נחום.
“אני לא רוצה שיהיה לי עסק עם הדבר הזה,” אמר פילאטוס. “תאמר להם שיהרהרו בזה עוד פעם.”
“כבר מאוחר מדי,” שח נחום. “אני אמנם עוקב אחר העניינים רק מתוך ספרים, ולכן לא הלכתי לראות את אתר הצליבה; אבל לפני שעה קלה הגיעה משם המשרתת שלי וסיפרה שהוא כבר צלוב, והוא תלוי בין האיש שמימינו והאיש שמשמאלו.”
ויקצוף פילאטוס ויכס את פניו בכפיו. אחר־כך אמר: “אז לא נדבר על זה יותר. אבל מה, תאמר נא לי, מה פשעו האיש שמימינו והאיש שמשמאלו?”
“לא אוכל לומר,” אומר נחום; “יש האומרים שהם פושעים, ואחרים שהם איזה מבשרים. ככל שאני יכול לשפוט על פי ההיסטוריה, הם כנראה עסקו בפוליטיקה; אבל לא נכנס לי לראש, שהעם צלב אותם יחד.”
“לא הבנתי אותך,” אמר פילאטוס.
“זה כך,” אמר נחום. “לפעמים אנשים צולבים את זה שבימין ולפעמים את זה שבשמאל; זה היה כך תמיד לאורך ההיסטוריה. כל עידן והמעונים שלו. היו תקופות שבהן נכלא או נצלב מי שנלחם למען אומתו; ובתקופה אחרת מגיע תורו של הטוען שיש להילחם למען האביונים והעבדים. שני אלה מתחלפים, ועת לכל אחד מהם.”
“אהה,” אמר פילאטוס. “אז אתם צולבים כל אדם הטוען למשהו הגון.”
“כמעט,” אמר נחום. “אבל אליה וקוץ בה. לפעמים היית אומר שבני האדם דואגים יותר לטפח שנאה לאחרים מאשר לקדם את העניין ההגון שהם מצדדים בו. בני האדם תמיד נצלבים בעבור משהו יפה וגדול. זה הצלוב אותה עת, מקריב את חייו למען משהו גדול; אבל זה הגורר אותו אל הצלב וקושר אותו אליו – הוא, פילאטוס, אדם רע ופראי ומכוער מאד למראה. פילאטוס, אומה זה דבר נעלה ויפה.”
“לפחות האומה הרומית,” אמר פילאטוס.
“גם אומתנו,” אמר נחום. “וגם הצדק לאביונים הוא עניין גדול ויפה. אלא שבני האדם מסוגלים להחנק משנאתם וקצפם על דברים יפים וגדולים; והיתר הולכים פעם עם זה ופעם עם האחר, ותמיד עוזרים לצלוב את האיש שהגיע תורו; או שהם מתבוננים גרידא ואומרים: מגיע לו, היה צריך ללכת עם הצד שלנו.”
“ומדוע,” שאל פילאטוס, “הם צולבים את זה אשר בתווך?”
“זה ככה,” ענה נחום. “אם זה שמשמאל מנצח, הוא צולב את זה שמימין, אבל עוד קודם לכן את זה שבתווך. אילו ניצח זה שבימין, היה צולב את זה שמשמאל, אך קודם לו את זה שבתווך. כמובן שגם ייתכן שיהיו קרבות ואנדרלמוסיה; אז יצלבו זה שמימין וזה שמשמאל יחדיו את זה שבתווך, כי הוא לא החליט נגד מי משניהם הוא יילך. אילו עלית על גג ביתך, היית רואה את השדה הקרוי חקל־דמא: שנאה מימין ושנאה משמאל, ובתווך זה אשר רצה לתקן את הדברים באהבה ובתבונה, כפי שמספרים עליו. ומלבד זאת היית רואה המון אנשים, המתבוננים במחזה, ואוכלים תוך כדי כך את ארוחת הצהריים שהביאו אתם. איכשהו מחשיך; עוד מעט ירוצו הכל לבתיהם שלא יירטבו בגדיהם בגשם.”
וכאשר באה השעה הששית, ירד החושך על הארץ כולה עד השעה התשיעית. ובשעה התשיעית קרא זה אשר בתווך בקול גדול, ויאמר: “אלי, אלי, למה שבקתני?” והנה פרוכת המקדש נקרעת לשניים מראשה עד תחתיתה, והאדמה רועדת והסלעים מתבקעים.
1927