כָּל עֶלֶם עִם חֶמְדַּת־לְבָבוֹ שְׁלוּב־יָד

יְטַיֵּל בֵּין תִּרְזוֹת הַגָּיְא;

וַאֲנִי — אֲנִי תוֹעֶה לְנַפְשִׁי לְבָד,

הוֹי אֵלִי, הוֹי חוּס נָא עָלָי!

זֶה לִבִּי בִי יֵבְךְּ, זֹאת עֵינִי תְפַךְ

בִּשְׂמֹחַ כָּל דּוֹדָה וָדוֹד.

גַּם לִי יֵשׁ לֵב קָרוֹב, אוֹצָר נֶחְמָד וָרַךְ,

אַךְ רָחוֹק הוּא מֶנִּי עַד־מְאֹד.

כֹּה רַבּוֹת נָשָׂאתִי, לֹא אוּכַל, הָהּ, עוֹד

אֶת צַעֲרִי הַגָּדוֹל נְשׂא,

אֲשַׁנֵּץ אֶת צְרוֹרִי, אֶקַּח מַקֵּל הַנְּדוֹד,

וְאָנוּעַ עַל־פְּנֵי תֵבֵל זֹה.

כֹּה יָמִים אֶתְהַלֵּךְ נָכְרִי וָזָר

עַד בּוֹאִי לְעִיר יוֹשְׁבָה עַל גְּדוֹת

נְהַר אֵיתָן, לָעִיר הַמִּתְנוֹסְסָה בִיקָר,

וּשְׁלשָׁה לָהּ מִגְדְּלֵי עֹז.

שָׁם יַחֲלֹף יְגוֹן אַהֲבָתִי כִמְעָט,

גִּיל־שְׂמָחוֹת שָׁם אֶשְׂבַּע בְּלִי־דָי;

אֶתְהַלֵּךְ לִי שָׁם עִם חֶמְדָּתִי שְׁלוּב־יָד,

בַּשְּׂדֵרָה, בֵּין תִּרְזוֹת הַגָּיא.