בְּכֶרֶם אָבִי עוֹמְדָה לָהּ
נִצָּה חִוְרָה וְנוּגָה מְאֹד,
הַחֹרֶף כְּבָר הָלַךְ, הָאָבִיב כְּבָר בָּא,
מַרְאֵה הַנִּצָּה כֹּה רָע,
פְּנֵי כַלָּה חוֹלָה לָהּ.
נִצָּה חִוְרָה לִי לוֹחֲשָׁה אָט:
“אָנָּא, קָטְפֵנִי, אָח!”
אֲנִי לָהּ סָח: לֹא אֶשְׁלַח יָד,
אֵינֶנִּי חָפֵץ בָּךְ.
אָתוּר לִי פֹה וָשָׁם
נִצַּת אֹדֶם־דָּם.
הַנִּצָּה לוֹחֲשָׁה: "לֵךְ פֹּה, לֵךְ שָׁם,
עַד אַחֲרוֹן יוֹמְךָ רַד,
אֶת הַנִּצָּה לָהּ אֹדֶם־דָּם
לֹא תִמְצָא עֲדֵי־עַד.
אַךְ אוֹתִי קְטֹף וָקָח,
כָּמוֹךָ חָלִיתִי, אָח".
כֹּה לָחֲשָׁה הַנִּצָּה, הִתְחַנְּנָה לִי —
רָעֲדָה יָדִי — וּקְטָף!
כְּרֶגַע נִרְפָּא לֵב דַּכָּא בִי,
וְאוֹר לִי עָלָה רָב.
וּבְחָזִי, אֵין בּוֹ מְתֹם,
חֶדְוַת כְּרוּבֵי־תֹם.