טרם קמנוּ מאֶבלנוּ. טרם שָקטה ארץ מִדַם-הנקיים. עוֹד אנוּ מחַבּשים את פּצעינוּ. וּברחוֹבוֹת יפוֹ צָהלה ושִׂמחה. הכָּרוֹז – סמל זה של תוּרכּיה הישנה וּסדריה, זה שהיה מַכריז בּימי גֶ׳מַל-פֶּחה את ה“מוֹת יוּמת” – עבר בּשבּת בּרחוֹבוֹת קריה, בּאוֹתם הרחוֹבוֹת שהיוּ רק זה עֵדים למעשׂי השוֹד והרצח, וּבישׂר בּערבית “לבני המוֹלדת”, כּי ההגירה נפסקת. בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת ליווּהוּ, ועל כּפּים נשׂאוּהוּ. וּבחוּצוֹת חיפה מוֹדעוֹת מתנוֹססוֹת בּערבית לבַשֵׂר את “הבּשׂוֹרה הגדוֹלה לבני המוֹלדת”. בּראשינוּ, בּראשי החלוּצים העברים הנקלעים מגבוּל אל גבוּל, מִיָם אל ים, מתרַצָה הממשלה אל צוֹררינוּ ושוֹסינוּ.
נמצא עוֹגן-ההצלה, נמצא התכסיס הבּטוּח לשלוֹם וּלהַרְגָעה.
מאחוֹרי גַבּנוּ נבחר והוּחלט התכסיס הזה. בּעתוֹנוּת הערבית נתפּרסם הדבר בּשבּת, יחד עם ההוֹדעוֹת בּחיפה וההכרזה בּיפוֹ. לעתוֹנוּת היהוּדית נמסר הדבר בּיוֹם ב' עם המנהיגים היהוּדים ניהלוּ משׂא-וּמתן, הבטיחוּ “בּטחוֹן”, יצאוּ ידי חוֹבה בּהסבּרת פּנים, וּלמוּסא כּאזם פּחָה2 נתנוּ את מבוּקשוֹ: לשים לקלס את תקוָתנוּ, לשׂים לאַל את מבטחנוּ.
אייר תרפ׳׳א.