הספרות וקהל הקוראים    🔗

אוצר הספרות וקהל הקוראים הם שתי רשויות נפרדות לגמרי. היצירות המעולות של כל הדורות אינן נקראות אלא על־ידי מעטים שבמעטים, ויש מהן שאינן נקראות אלא על־ידי יחידי־סגולה ממש, שחקר הספרות הוא מקצועם. ואף על פי שהן מונחות על האיצטבאות ללא תנועה, כבודן במקומן ועמים רבים מתיימרים בכבודן. יתר על כן, ממקום־מחבואיהן יוצאת מהן השפעה על החיים ובבואותיהן משתקפות ב“פני” הדורות. אין צריך לומר שרישומיהן טבועים בלשון, בחינוך ובגילויים תרבותיים שונים. כנגד זה מצויות בכל תקופה יצירות ספרותיות קלושות, המתפשטות ברבבות טפסים במהדורות חוזרות ונשנות ואינן זוכות לשיכון באוצר הספרות. אפילו כותבי התולדות גומלים עמהן חסד של שקר ומייחסים להן ערך תולדתי, אין שר הספרות מעניק להם את חסותו.

מכאן שלא כל ספר נקרא הוא קיים ולא כל ספר בלתי־נקרא אינו קיים. אפילו יצירה ספרותית, שאין עליה קופצים, מפלסת לה פעמים נתיבות ללבות בעקיפי־עקיפין. לא ברעש השפעה. הרבה זרמים רעשניים נופלים בקולי־קולות לתוך ים הנשיה. בימינו נתחוור הדבר ביותר. רבי־מכר הם מעוטי־זכר. כפי מהירות התפשטותם מהירות התאפסותם.

הספרות היא מלכות בפני עצמה ללא כל תלות בשוחריה. השמש מאירה גם אם אין משתחוים לה. מראה הדשא מרענן, אם כי הוא נרמס ברגל גסה. היפה אינו זקוק למתפעלים ממנו. אין קוראים רבים לאיוב, שאלהים דיבר אתו מתוך הסערה, ולא לדנטה, שתיאר את הגיהנום אחרי שירד לתוכו. אין נופל צרור מכבודם של ספרי סיניקה ושל “חובות הלבבות”, של ספר “האהבה” ליהודה אברבנאל ושל שירי אבן גבירול, אם כי אין הם שווים לכל נפש. יש ספרים, שאין קוראים אותם, והם כביכול נקראים מאליהם, מפיצים זיום בצינורות סמויים. שר הדורות הוא קוראם הותיק. כרובים מדפדפים בהם. יש חיים חשאיים גם בקרית ספר.

שר הספרות הוא דן יחידי ופוסק אחרון. גם היוצר הוא בידו כחומר. רצונו הוא מזכה אותו בהשארת הנפש. רצונו הוא גוזר עליו שכחה עולמית.

שן הזמן    🔗

שן הזמן אוכלת. היא אוכלת הכל. ולאו דווקא את הקל והקלוקל, את הזיבורית והפסולת. את הנשורת והנעורת. אדרבה, גם היא אוהבת להינעץ לתוך כל נתח שמן. העדית היא מאכל־תאוה שלה. תאבונה גדול ביותר לגבי כל פרי הדר. ואילו הן היצירות המזומנות לחיי עולם הבא? הללו שהיסוד הנצחי שבהן הוא חזק למדי, שיש בו די מזון לשן הזמן והותר. הנצחי הוא המותר המשתייר לאחר ששן הזמן אוכלת מתוכו לשובע.

צאו וראו בכל ספרי המופת מצויים עמודים רבים, שאינם ראויים לקריאה, לא כל שכן לעיכול. יתר על כן, מי ומי הם ספרי המופת? אלו שאינם נקראים כל עיקר אלא ליחידי סגולה יודעי־חן ומומחים לתורת הספרות, אף־על־פי־כן הם חיים וקיימים, מאירים ומשפיעים, על הרוב הם מאירים מבעד לחגוים וסדקים ומשפיעים בצינורות סמויים מן העין. ההשפעות המחתרתיות חזקות ביותר. כל בר בי רב סבור, כמובן, שפרויד הוא חוקר גדול, אף על פי שהוא עצמו אינו מבין בו אפילו צורת אות. וכנגד זה בטוח הוא, שאין ערך לשום חכם שאין קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, כלומר, ששמעו לא הגיע לאזניו. כלום מי הוא סוף העולם? הוא, בר בי רב. ומי הוא הסוף השני של העולם? שוב הוא.

אבל אין מציאותו של אשד ניאגרה תלויה בפרסומו. לפלוני לא הגיעה השמועה שיש מין אשד כזה.

אבל האשד מאשד.

בשולי היריעה    🔗

של ספרנו הקדוש.

בחרדת־קודש הננו ניגשים אליו, כורעים ומשתחווים לפניו, צוללים למעמקיו. הוד נורא שפוך על פני חלקתו ומצולותיו איומות שבעתיים.

לא חרט אנוש, לא קול הדורות, כי אם אצבע האל, קול שדי. יד אנוש אשר ניחתה בו אף היא לא היתה יד כהה, כי־אם יד חכם־חרשים פלאי אין משלו. לא היה ולא נברא. ואולי גם לא יהיה ולא יברא, מי שיעשה במתכנתו. בכל משפט בו יצוק דבר סתר, סוד האל ליראיו, דבר העליון לחוזיו, אש ממרומים בעצמות נביאיו, סוד שיח שרפי קודש ונאום האדם, כל אדם, מיום היות אדם ועד אחרון אדם.

כזהו הספר. לא ספר כי אם יקום. לא דבר לדור, כי אם צו לעד. הוא ספר הפתוח – ומה חתום הנהו! הוא ספר כרקיע הניגול גם כן לפנינו כספר. ספר שמימי, ספר שהוא שמים. וככוכבי השמים אשר לא יספרו מרוב, כן לא יספרו הכוכבים הנוצצים בו. ספר לא ייספר, לא ייחקר, לא יבואר. ספר החתום בחותמה של האמת. וכמו מקדם לגן העדן, הכרובים ולהט החרב המתהפכת של האמת שהיא למעלה מן העולם, שומרים את הדרך אליו, מי יבוא בסוד זה הספר ומי יפענח את תעלומותיו, מי ישמע לקחו ומי יבין שמועותיו? זהו ספר לאדם, הנעלה מכושר הקליטה של בן־אדם.

לכן נצבים אנו לעתים נחרדים והמומים לפני פסוקים בו, המזעזעים את הגיונו ואת הגותו של בן דורותינו. לכל תתנכלי שן הזמן – הכי גם לנשגב מכל?