לאביגדור המאירי
בְּאוּלָם הַמְתָּנָה הַנּוֹשֵׁם מַחְנְקֵי הַדּוֹרוֹת
דּוֹעֲכוֹת, דּוֹעֲכוֹת מְנוֹרוֹת.
וְעֵינֶיךָ שְׂרוּפוֹת. וְעֵינֶיךָ יוֹדְעוֹת לְחַכּוֹת.
מוּל אֶשְׁנַב הַשָּׁנִים דֹּם נוֹבֵל הָרָקִיעַ.
הַשָּׁעוֹן מְטַפְטֵף אֲרֻכּוֹת, אֲרֻכּוֹת
רְגָעִים וְדַקּוֹת, רְגָעִים וְדַקּוֹת.
אֶת זְמַנְּךָ הַנִּרְצָח מִי יָבוֹא לְהַרְגִּיעַ,
אֶת יוֹמְךָ הַנּוֹלָד מִי יָבוֹא לְפַיֵּס?
מוּל אֶשְׁנָב הַשָּׁנִים דֹּם נוֹבֵל הָרָקִיעַ,
וְעֵינֶיךָ שְׂרוּפוֹת.
אֶת עֵינֶיךָ הַחֹשֶׁךְ רוֹמֵס
וְאַתָּה בְּדִמְעַת הָעֵנָב אֶל הַחַג עוֹד תַּבְקִיעַ.
הַכְּתָלִים עַל רֹאשְׁךָ כִּתְפֵיהֶם מַרְכִּינִים.
נְּעוּרֶיךָ סוֹפְגִים כָּל כִּעוּר וְכָל יֹשֶׁן.
אֱמוּנָה וַחֲשָׁד פֹּה לוֹטְשִׁים סַכִּינִים.
לַחְמְךָ הַחִוֵּר כָּךְ בָּצַעְתָּ בַּחֹשֶׁךְ.
מִשְׁמָרְךָ הָאָפֵל רַק חִיּוּךְ מְרַחֵף.
צְבָא הַצְּחוֹק הַגָּדוֹל שְׁבוּי הַדְּמִי וְהָרֹדֶם.
צְבָא הַצְּחוֹק הַגָּדוֹל עוֹד יֵעוֹר, יְלַבְלֵב
כְּמוֹ יַעַר בּוֹעֵר בָּאוֹרוֹת וּבָאֹדֶם!
כִּי גָזְלוּ אֶת סְתָוְךָ, יֵינוֹתֶיךָ שָׁתוּ,
וְאַתָּה מְחַכֶּה לְבוֹאָם פֹּה לְפֶתַע.
עַל כָּל סַף וּמָבוֹא הַגּוֹרָל הָאָטוּם.
עַל כָּל סַף וּמָבוֹא: הַשּׁוֹפֵט הוּא.
כִּי בְּשָׂרְךָ הוּא לַחֵץ,
לַפְּצִיעָה,
לַמָּגוֹר.
לְחַרְבָּהּ הַחַדָּה וְגֵאָה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ.
מִי כָּמוֹךָ הִסְכִּין לַפִּגְיוֹן וְלָאוֹר!
מִי כָּמוֹךָ שָׁכַח עֶלְבּוֹנוֹת מִנִּי אֶמֶשׁ!
וְאַתָּה, הָאָדָם – פֶּלַח שֶׁמֶשׁ נוֹטֵף,
בְּצִלְּךָ הַקּוֹדֵר בִּטָּחוֹן מִזְדָּרֵחַ.
נִשְׁמָתְךָ בַּיֵּאוּשׁ: גֵּיהִנֹּם וּמַרְתֵּף.
נִשְׁמָתְךָ בַּחֶדְוָה: מָה הוֹמוֹת הֵן עָרֶיהָ!
וַאֲנַחְנוּ:
שָׂדוֹת שֶׁבְּעֵמֶק עָזוּב.
וַאֲנַחְנוּ דַרְדַּר וָשַׁיִת.
פֹּה קָפְאוּ הַזְּמַנִּים. פֹּה הַנֵּצַח עָצוּב.
וּנְשִׁיקַת הַטְּלָלִים יְבֵשָׁה הִיא.
*
פֹּה חִכִּינוּ לְךָ, הַקּוֹסֵם הַכָּפוּף.
כִּי חָזַקְתָּ מִכְּאֵב וְעָצַמְתָּ מֵעֶצֶב.
בַּפַּטִּישׁ וּבַלֵּב תְּפוֹרֵר אֶת הַגּוּף,
כִּי רִגְבֵּנוּ חוֹלֵם עַל שָׂרֶטֶת וָפֶצַע.
בּוֹאִי, יָד חַמְסָנִית, – אַתְּ חַמָּה, אַתְּ קָשָׁה, –
בְּצִפֹּרֶן־בָּרָק אֶת אָפְלֵנוּ לִקְרוֹעַ!
אֶת בְּשָׂרֵנוּ תִּנְגּוֹס בְּשִׁנֵּי מַחְרֵשָׁה
וְהַשֶּׁקֶט יָבוֹא פֹּה יָרֹק וְגָבֹהַּ!
הַדּוֹרוֹת כָּאן עָבְרוּ כְּאֹרְחוֹת הַגְּמַלִּים.
הֵם נָשְׂאוּ עַל גַּבָּם אֳפָקִים וְשָׁמָיִם.
וְשִׁירָם הַצָּמֵא כְּשַׁרְשֶׁרֶת צְלִילִים
שֶׁבִּקְּשׁוּ בַּשָּׁרָב אֶת אָזְנָם שֶׁל הַמָּיִם.
וַיְהִי.
פַּעֲמוֹן הַמִּדְבָּר הִשְׁתַּתֵּק.
רַק פְּסִיעוֹת הָאָדָם וְנַפְשׁוֹ הַשּׁוֹקֶקֶת
הִתְמַזְּגוּ בְּדָמוֹ שֶׁל הַשַּׁחַר הָרֵיק
וְהַנּוֹף הִתְמַלֵּא
כְּמוֹ הִצְמִיחוּ בּוֹ דֶקֶל.
הוּא רָעַד מִיִּרְאַת הַשְּׁמָמָה הַגְּדוֹלָה.
הִתְכַּסָּה בַּדְּמָמָה הַפְּרוּשָׂה כְּמוֹ אֹהֶל.
"כֵּן! –
הַרְעִיפוּ שְׂפָתָיו –
כָּאן רָקִיעַ מֻפְלָא!
בְּדִידוּתִי הַיָּפָה, הֲנִיחִינִי לִפְסֹעַ."
הוּא אֵלֵינוּ נִגַּשׁ בְּעֵינַיִם צְמֵאוֹת.
כְּמוֹ יְדִיד שֶׁחָטָא.
כְּחוֹטֵא שֶׁחָזַר בּוֹ.
הוּא הָיָה גַּם בּוֹכֶה לוּ הָיוּ לוֹ דְמָעוֹת.
וְאוּלַי הוּא בָּכָה
רַק בַּדָּם שֶׁנּוֹתַר בּוֹ.