אֳמָן רַב כִּשְׁרוֹן אֶחָד נָתַן דַּעְתּוֹ לְצַיֵּר תְּמוּנָה מֵחַיֵּי בָּנָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן: הַוִּכּוּחַ בֵּין קַיִן לְהֶבֶל. מִנְהָג הָיָה בְּיָדוֹ לְחַפֵּשׂ לוֹ בֵּין הַחַיִּים אֶת דְּמֻיּוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר פְּנֵיהֶם וְתָאֳרָם הִתְאִימוּ לַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר חָזָה בְּדִמְיוֹנוֹ. יוֹם אֶחָד נִפְגַּשׁ בְּעֶלֶם תָּם וְיָשָׁר, שֶׁפָּנָיו קָרְנוּ מִטֹּהַר נַפְשׁוֹ. שָׂמַח הָאֳמָן וְאָמַר: “הִנֵּה הֶבֶל!” צִיֵּר אֶת הָעֶלֶם, וְהַצִּיּוּר עָלָה יָפֶה, וּבְכֵן הָיָה עָלָיו עוֹד לִמְצֹא דֻגְמָה חַיָּה לְקַיִן. אֲבָל לַשָּׁוְא עָמַל, בִּקֵּשׁ וְחָקַר. אָמְנָם רָאָה אֲנָשִׁים לָרֹב, וּפְעָמִים רַבּוֹת חָשַׁב: הָאִישׁ הַזֶּה מְסֻגָּל לַהֲרֹג אֶת אָחִיו; וְכֵן רָאָה בְּנֵי־אָדָם עַזֵּי פָּנִים הַיְכוֹלִים לְהוֹצִיא מִפִּיהֶם אֶת הָאִמְרָה הַנּוֹרָאָה: “הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי?” אֲבָל אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא נִרְאָה לוֹ כְּאוֹתוֹ פּוֹשֵׁעַ אֻמְלָל שֶׁקָּרָא בְּיֵאוּשׁ לִבּוֹ הַמְדֻכָּא: “גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא!”

כֹּה עָבְרוּ עָלָיו, עַל הָאֳמָן, עֶשֶׂר שָׁנִים. וְהִנֵּה קָרָה מִקְרֶה, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ בֶּן אָדָם אֶחָד מוּזָר וּמְשֻׁנֶּה, אֲשֶׁר בְּפָנָיו הָיוּ חֲרוּתוֹת תּוֹלְדוֹת קַיִן וְלֹא חָסֵר אַף קַו אֶחָד: קִנְאָה וְשִׂנְאָה וְרֶצַח וּמְרִי – וְגַם מַפַּח נֶפֶשׁ וּמוּסַר כְּלָיוֹת וַחֲרָטָה. הִזְמִין אֶת הַנּוֹדֵד לְבֵיתוֹ וְאָמַר לְצַיְּרוֹ וְלִגְמֹר אֶת תְּמוּנָתוֹ. וַיְהִי כִּרְאוֹת הַזָּר אֶת דְּמוּת הָעֶלֶם הָרַךְ הַמְצֻיָּר עַל הַבַּד פָּרַץ בִּבְכִי. הִתְפַּלֵּא הָאֳמָן, הִסְתַּכֵּל בַּבּוֹכֶה וְנִדְהַם. וּבְרֶגַע זֶה פָּתַח קַיִן אֶת פִּיו וְאָמַר: “אֲנִי הָעוֹמֵד לְפָנֶיךָ, כְּבָר לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים עָמַדְתִּי לְפָנֶיךָ. אָז צִיַּרְתַּנִי בְּתוֹר הֶבֶל הַנָּקִי, וּבֵינָתַיִם נִהְיֵיתִי לְקַיִן!”