א    🔗

איך השכיל אף הפליא אברהם שלונסקי להסתייע בסגולות גלויות וגנוזות של לשוננו, בתחום דרכיה המיוחדים וצירופיה המיוחדים, בבואו להקנות לה ובה את הפּואימה של אלכסנדר פושקין “יבגני אוניגין” – זו השאלה, שעיוננו עתה מבקש להשיב עליה. ובעצם, היא השאלה המכרעת של תרגום־למופת – איך מתרגמו יודע ליטול גילויי־לשונו שהם, לפי טיבם, כחומה חוצצת, ולעשותם כגשר מחבר; שכן יכולת זו היא־היא המחוללת את הפלא של דבר־התרגום, שכמותו כפרדוכס: שמירת ייחודו של החוץ בכוח ייחודו של הפְּנים, מזיגה של שני יסודות שהם כסתירה ממנו ובו.

 

ב    🔗

דרכו של דיוננו הוא כסולם, שכל שלב הוא לא בלבד מעולה אלא גם נרחב מקודמו. וראשית־עליה היא בדיקה קטנה, עד כמה התרגום הצריך את השימוש באפשרויות ההרחבה הרגילו בלשוננו. והנה בדיקה זו מעלה לפנינו שימוש זה, קודם כל בדינַמיזציה של הפועל, על דרך השימוש בבנינים שאינם־מצויים. בקל, בינוני הפועל, “מול לבנה מעורפלה / נוֹפֵש בבנינים שאינם־מצויים”. בקל, בינוני הפועל: “מול לבנה מעורפלה / נוֹפֵש מזרח בעצלתיים” “ערגת עלמה תמה לוהבת”, “תרגם ללשון רינון כוֹשפת / אגרת נערה נכספת”, “ואפלולית בחוץ סוֹהרת”, ויש שהכתוב יודע אך לשון עבר, ובא לשון הווה: “אך בחיים היה גועל”,“בכל ענין נפשה גועלת / ואין דבר יעוררה”. בבינוני פעול: “שלוש שעות היה טרוח / – – יצא כונוס רועת־רוח”, “על בד האורן הכּנוּע / מעל הקבר הצנוענפעל: “אינה נשחדת, מתאכזרת”, “כי אז בבקשה נרהבת / אותך הטרחתי ידידי”, “אין זאת כי אם מאד נדאבת / היתה נפשו במכאובות”, “זו מלכת כל היכלי תפארת / הנרשלה, הנהדרת”, “לשון נרשלת משובשת / בטוי שפתים מגומגם”; “והיא נרפקת וכותבת” [ואף בפועל: ואל שולחן מרופקים / – –ישבו וחקר יעמיקו. והרי דוגמה המשלימה שימוש חסר: “ראיתי אשת־חן נבצרת / ככפור זכה וצוננה”,”אהבתה לי נחשבה / פסגת האושר הנבצרת", “מה עוד כאושר זה בחלד / אך הוא נבצר”.בפוּעל: “עטוף פרוה מחוגרה”, וכן: “חולצה רוסית לו מחוגרת”, “את חופשתי הנגועלה” והוא שחוק בכתובים “כי כפיכם נגואלו בדם” (ישעי' נ"ט, ג'), “נעו עורים בחוצות נגואלו בדם” (איכה ד', י"ד).

ודאי לא מקרה הוא, כי ההרחבה משופעת בבנינים אלה ובצורה מסוימת (גוף שלישי), מה שאין כן בנינים אחרים – כי הנה בקל עתיד אין אלא הופעה בודדת של שימוש לא מצוי: “וכה ברוח משוממת / אֶפהק” וגם בה קדמו: “אחד פוהק ואחד גוהק” (ביאליק),ואף בפיעל אין הדוגמאות מרובות – אתה מוצא שימושים מצויים, שיסודם במקראות: “לבובתה בדרך שחוק / תטיף ילדה מוסר וחוק / לדרך ארץ מתרגלת” וכן “הסוד נדמה לי אפענח” שגם מקורו בכתוב בא על זכרו: “אביר כל חרטומי כשדים / צפנת פענח רב קוסמים” ונחלף צפנת בסוד. [ובזה שימוש בהתפעל: “נשמת אוניגין אל נכון / פה מאליה מתפענחת”. וכן אתה מוצא שימוש מצוי בחידוש בן־ימינו: “שגעוני באַלים עד מאד”, וחידושים ממש הם השימושים “הכל גִלַע בינם ויכּוח / והרהורים עורר לרוב”, וביחוד: “טיט בעט סופר נמהר”.

ואף בהפעיל לא תרבינה הדוגמאות: “המחֵא כפים ולהדמיע / במחזותיו של אוזורוב” “אומנותה ביד בלה / אותה הצליבה בתפלה”. “ובטלטולי דרכים השמימה”, “העלמות הדמימו צעד” ומיעוט זו תוספת־ראיה, כי הצורך המיוחד היה אבי־ההרחבה.

 

ג    🔗

במערכת ההרחבה של שם־העצם נראה דרך הרחבה כפולה. הדרך האחת היא חידוש שמות על ידי שימוש באותיות השורש בלבד, וכן צורת פּעֶל או פַּעַל: “כבר בתשפוכת אפרפרת / אל הנביבה שֻפַּךְ הַבֶּרֶד” והיא שימוש של אותו שם – בָּרד – בשינוי ניקוד ושינוי הוראה. כדוגמה מיוחדה הוא זיכור שמות, כגון שנעשה בתיבה חוצפה: "יש החובט זבובי החֶצֶף – – יש משובב נפשו בעצב, או בתיבה יבבה: “קול מלפומנה קול יבב / – – בפני המון ערלי לבב”, או בתיבה שעטה: “עומדת ועינה דומעת / – – פתאם קפא הדם: קול שעט” ואם אלה ניתן לפרנסם בצורך החרוז, הרי כנגדם הדוגמה: “היא לא תצא קדמו לרחוב / וחֶרֶג־של־צינה לשאוף”, וכן דוגמה של ניקוב שמות, כגון שנעשה בתיבה שצף: “ושצפתו מדי אראה / – –תקסום לבי”.

מעטים הם גם השימושים בפיעוּל, מהם שכבר נודעו בלשוננו, כגון “אִווּי תהילה עד מתק צער” וכן: “איווּי אחר בלב הכּרתי”, “תחילה בקיוויים נרהיב / תשוקת כבודו”, וכמתכונתם: “מה רבו שיכולי גורל”, או: “מרוב הליבוטים הללו / שכלו כמעט שנסתתר” .

דרך אחר הוא חידוש שמות על ידי אותיות שימוש למשקליהן, מהם ביחוד שצורך החרוז הוא שסייעם. כן הפיכת משקל מפעָלָה למִפעֶלַת, וכן בתיבה מקהלה: “העוד אשמע את המִקהֶלֶת / העוד אראה טיסה נדגלת / של טרפיסכורה הרוסית”, “ושיר תפצחנה במקהלת / ובל תשלחנה שן אוכלת”, “ליל קור וכפור, זכה התכלת / – – דמומה, הרמונית המקהלת”, וכן בתיבה עֲגָלָה: “שלושה קרונות (כדין עֲגֶלֶת) / שפעת כלים בהם מובלת”. אך במקצת מצוי דרך זה גם כשאין החרוז מחייבו, וכן בתיבה עלטה: “בתוך עֲלֶטֶת עגומה”, או גזירת יחיד ממספריים: “ומסרקות, משוף של פלד / וזוג, מספֶרֶת מעוקלת” וצרכם צורך ריבוי־המילעילים. ואגב, ראה דוגמאות אחרות של שימוש במספר יחיד שאינו מצוי במקורות כגון תיבה מדחפות, שאתה מוצא מכאן לצורך החרוז "כל רגל במזור שטופה / סביב שאון ומַדחֵפה, ומכאן שלא לצרכו: “בסף מִדחֶפֶת מבוהלת” והוא הדין בתיבה מגדנות: "אותך מגדנת האכלתי.

בתחום ההרחבה הזה נמצא משקל מִפְעָל ושימושו מועט: “קידות מִרְקַע רגלי גברים”, וכדומה משקל פַעֲלוּת: “עלגות דברים כל כך נלבבת”. רב יותר הוא השימוש במשקל פִעָלון וכן: “אם כזבונו שנון או לאו” “מה תמוה / עלפון השקט בפניו”, “כן שִכָחון והיסח דעת / צפויים לאיש אחרי מותו” “וברשלונו של הלורנט”. בקבוצה הזאת בולט ביתמותו: “וכובע עם מצחון צחור” כמוחשי יחיד במשפחת מופשטות.

כּצורך במשקל פעלון הוא הצורך במשקל פעלן, להגדרת בעל־תכונה, וכן: “זה גרנדיסון היה טרזן / קצין חיל המלך וקלפן”, “איון פטרוביץ עוד טפשן / סמיון פטרוביץ עוד קמצן”. ואם כאן החריזה מסייעת, הרי אין כן בדוגמאות אחרות: “הדרן שונא הדרניות”, וביחוד: “מהדרנים נפשי נוקעת”, וכן: “ראה תמהן: עם רב מריע”, או: “תמהן שאין לו תקנה”, וכיוצא באלה.

וראוי לציין כי בתחומו של שם־התואר החידוש הוא על דרך־ההכפלה: “רצפת אלון, הכל צחצח” והוא דרך שם במקרא בשינוי הוראה (צחצחות מלשון צחיח, יבשות), וכן: “עגלת ספון קלה דוהרת / ותלם צמרירי חותרת”.

 

ד    🔗

דרכי הגיוון, ביחוד לצרכי הקצב, אפשר להם שייעזרו בזוטות, כגון ההארכה של המלות הקטנות, והוא כאן שימוש מועט וכן, למשל: “ואך נפל אלי משכב”, “הוא גם רומית מעט סיגל לו / עדי הבן המכתמים”, או: “ושלג רך עדי ברכיה”. אך אפשר שימוש בדרכים בולטות יותר, ובעיקר צורות דקדוק מיוחדות בלשוננו, כגון דואַליס בין שהוא משמש את החריזה, כגון: “בכל פשטות: ארוֹנוֹתים / שולחן, מסב רחב ידים”, “ובכל שנה על צוֹמוֹתים / חמדו שיר נחש מחול מחנים”, בין שאינו משמש את החריזה: “חלוֹנוֹתים, אח, מיטה / נטש עם בוקר צח יפוח”, או: “אקדוח מול אקדוח / וכדורַים / ותו לא” וכדוגמה לעצמה: טירה במועל משוֹטַיִם / תחליק בדומית נהר", שהיא שחוק בכתוב: “ויענו כה העם אמן ואמן במועל ידיהם” שעל פיו נשתגרה מליצה: במועל ידים, במועל כפיים.

וכן ניתן גיוון על ידי דרכה של לשוננו להעזר באותיות כבמספרים, והשימוש הזה מניח פתח של קיצור בתרגום, וביחוד כשל תרגום שלפנינו, שקצבו קצר ונמהר. ומן הענין לראות כיצד תכונה מיוחדת זו נשלבת יפה־יפה בשימושיה המרובים: “הכל את קיטונו קישט / של הפילוסוף כבן יוד חת”, “ועל חיים אשר נבלו / שטרם שנות יוד חת מלאו”, “אם משורר כבן יוד חת / נוהג בשטות”, "שבו כפרי ותיק קילל / את סוכנתו שנות מם ומעלה, "פקדה בי בַניה כל יום זין, “כה חת שנים קיפח לשוא”, “את המקום / חת פעמים החליפו המה”; וכן “פרק אלף שוב נקרא”, “וכרך בית של מרמונטל”; וכן “מורשת לנסקי הא פרסות”, “זרצקי למד בית פסיעות / מדד בדייקנות מופלגת”, “מטו אמות אל טוז ירה הוא” , “בן כף הוא פחז או טרזן / בן למד מקבל נדן / בן נון פרועה כבר ומסולקת / כל מלותו”. ושימוש של מטבע עברי מיוחד ראה: “לפי שיקול הדעת / של בעלי האשכולות / בעוד תרפ"ט שנים”.

וגם האותיות ניתן להן כינוי עברי, וראה: “ולנון רוסית שיותה ארשת, של נון אנפית, צרפתיה”, וכן: “ובאצבע חננית כותבת / על זגוגית עוטה כהוּת / ראשי תיבות של אלף יוד”.

 

ה    🔗

אבל עיקרו של השימוש במטבעות מיוחדים ללשוננו הוא, כמובן, השימוש בבת־קולם של מקורותינו, אם ראשונים אם אחרונים. ראשונה יתבלט לפנינו השימוש בכתובים, הדיהם והדי־הדיהם, ושילובם באופן שאינו מרחיק את הענין המתורגם אלא מקרבו. פעמים היא מלה נדירה, כמו הפועל אטר, שלא נפרד ברגיל מזכרו (באֵר) או שינוייו (דוליצקי: בור), וכאן בא בדד: “גם עפעפיה לא הנידה / ושפתותיה לא אטרה”. אך לרוב היא מליצה, בין ניתנת כשגרתה: “עיני השתים – – יקוד צלבים מזהב־פרוָיִם”, “כאן מסגולות נפשי ימצא / ואחר כך כזבים יפיח”, בין ניתנת על דרך שינוי, אם מועט אם מרובה. כן, למשל, “שפר מאד גורל הילד”, על דרך תומיך גורלי חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה לי; “זו שהריצה לו מכתב תוכו רצוף רחשי לבב” דרך: "תוכו רצוף אהבה; “צלו ידוע־מכאובות”, “לבו חשב לפקוע”, על דרך: האניה חשבה להשבר; “הוא בתפארת רקמתיים”,על דרך צבע רקמתיים, ודוגמאות דקות יותר: “שלום פינת־מקלט בודדת”, על דרך פינת יקרת וכחריזה עלומה לו; וכן: “תשובת חן חן ידו רושמת” על דרך: תשואות חן חן, והוא כשחוק בשינוי אות אחת, וכן: “חיוך שפתיה וניד־עיניה”, ושלא בחריזה: “ולמראית עין קור הוכח / בניב־עינים ושפה”, והוא כדרך בורא ניב שפתים וכן וניד שפתי יחשוך וחילוף שפתים בעינים.

נחמד במיוחד הוא צירופם של זכרי־כתובים בשכנות צפופה וראה, למשל: “מה מנעוריו החנֵף הצליח / יחל דומם ללבוש קנאות”; “היא צרפתית היטיב לשמוע / דיבר צחות בה וכתב – – / החוה קידות מאין כמוהו” . וכדרך שחוק מיוחד הוא השמוש במלות־צמד, כגון בן ובת וראה: “אך כך טיבם של בני־טיפוח לבת השיר”, ובקו־ההומור: “בן כרס הוא, היא בת־בשרים”; וכמותו השימוש במלות־נגוד: “לא עוד פגעה בו השלכת / משחיתותה של החברה / – – במגד הזיה הולמת הפיג כל היסוסי לבב”. וזאת לדעת, כי הניגוד של השמות (שלכת, מגד) מתגבר דוקא בשל דמיון הפעלים (פגעה, הפיג).

 

ו    🔗

ממערכת הניבים אתה מוצא שימושים, המבקשים להמשיך את האסוציאציה של המקרא, רוחו או ריחו, אם בקו קלוש, אם בקו גדוש, וראה, מכאן “על שפת יאור נֵיבה נולד”, “אשריהו לא המיט כלימה / שיריו הביעו ברמה / אך רחש נפש נאברת”, “עם צהריים לא יקהל / אותם בקרן־היובל”, ומכאן: “ולאור הסהר חבוקות / על גל־העד הרבו לבכות”, “לי יד ממרצת לעלות / אל זבול התום של התהילות”, “שירת טורקוטו על שמינית”, והוא שחוק לאוטאווא רימא, וכן: “אחר את הגתית יקריבו” .

אך שחוק בולט יותר הוא בשימושי כתובים כגון: “אחר בואה חשבון הסכימה / לילך החורף למוסקבה”, והוא שחוק ישן בכתוב שענינו עיר־חשבון: “עת בלבוש גבר חמודות / תסע לנשף מסכות”, והוא צירוף לא ילבש גבר שמלת אשה ודניאל איש חמודות וחילופו של איש בגבר, ומכאן הדרך לחילופי שרשים דומים (גבר, כפר): “כפר חמודות פינה נידחת”; “תקצר עתנו להביע / כל יתר לימודיו כולם”, שמקורו: היד ד' תקצר, הבא גם הוא על ביטויו: “ספר עד תום תקצר ידנו”, ואף שאין היד מספרת, הביטוי בעינו עומד.

יש והד הכתוב בא בקיצורו, כגון “כה בגמא סוסי הדואר”, שנשמט המושא (ארץ) או בתיאור החורף: “נכנס השליך קרחו, הטיח / ציציותיו של שרעפו”,שנשמט המשל (כפתים) והקיצור מוציא את ההד מגדר־מליצה. יש והד הכתוב יבוא כסדרו כגון: “אני הגבר / בסער עלומי חייו / על רגע תענוג של מעלה / ולקח מר חייב תודה לה”, ויש ויבוא שלא כסדרו כגון: “יבש, חציר היה נזרו?”, והשינוי, ביחוד הטלת הפסיק, הוא כתוספת־גירוי. ויש שני הדים כאחד: “את שבט פיו היה מונע”, על דרך והכה ארץ בשבט פיו וכן חושך שבטו שונא בנו וחילופה של חסיכה במניעה.

אך חדות מאלו הן דוגמאות של שינוי מכוון, בין לתומו בין לצד ההומור. הרי “בגלותי הגורלית / מוסקבה ראש הגותי היית”, על דרך השיגרה: ראש מאוויי, ובמשמע הריתמוס: בגלותי – – ראש על דרך: בברותי ראש; או: “באין אשה / נפשו לשוא ענין בקשה”, והוא בהפך סדר הכתוב: אשר לא נשא לשוא נפשי; וכן: “תחילה סלדתי מעט מדיבוריו” , ולשון הכתוב: אסלדה בחילה; “ןמברשות בשפע רב”, ולשון הכתוב: פשע רב, וביחוד: “על השולחן גופת המת / שלעפר היא מס אובד”, ולשון הכתוב: מס עובד.

ויש לא בלבד הדי־כתובים אלא גם שברי־כתובים, מהם כלשונם מהם בשינויים. מכאן: “שוב אפרידם רצוא ושוב / עד שאומר לדבק טוב”, “עד לבסוף / אמר אבי לדבק טוב”, “ותור יבגני עת הגיע”, שנצטרפו בו ובהגיע תור אסתר ועת האביב הגיע, וכן: “ובדבקות רבה בולעת / מקסם כזב כבכורה”; “וינעמו לי סגולותיו לכתו אחרֵי עולם התהו”, וחילופי של מדבר ותהו (תהו ילל ישימון) קרוב; “והס סביב שומרי החיל / עתים יכריזו: מה מליל”, וביחוד: “ובמבוכה ובקושי רב / השב ישיב לה אמריו”, והוא כלשון הנאמר באם סיסרא שבא על השלמו: “אין זאת כי אם בושש רכבו / ולדימיר אמריו ענה לה”, ומכאן: בשעות הפנאי מצאה הגברת / הסוד כיצד להיות שוררת על בעלה", והוא בהפך הכתוב להיות כל איש שורר בביתו ודרשו ביתו זו אשתו; “יום יום עם בוקר קום אשכימה / מעט מקרא הרבה תנומות”, והוא על דרך מעט שנות מעט תנומות, ובדומה לכך: “עת לחסות היום יגיע / בצל החכמה בצל שלוה”, והוא על דרך בצל החכמה בצל הכסף, וביותר: “תעוף נוצה ידפנה רוח”, והוא הדרך כמוץ ידפנו רוח, והשחוק גלוי.

 

ז    🔗

השימוש בדברי חז"ל רישומיו שונים, ראשיתם תיבה אחת, אמצעיתם עיקרה של מימרה וסופם כמעט המימרה כולה, בין כלשונה בין כשינויה. הרי, למשל: “ובכן, מה פסול הוא בטטיאנה?”, או: “מי בנו לא יפסול המום”, על דרך במומו פוסל, וכן “אהוב לא טבע ילמדנו / אלא פסלתו של הרומן”, על דרך פסלתם של לוחות בשחוק של שינוי הוראה. ובדומה לכך: “עד בוא העת / לחבילה להתפרד”, על דרך חבילה שנתפרדה; “לו שב סברי אשר אבד / או אז בחרתי בה בלבד”, על דרך אבד סברו בטל סיכויו; “או אז שם גרתי גם אני / אך אוי לי מאקלים צפוני”, על דרך אוי לי מבית ביתוס וכיוצא בו; “הפה תובע עוד גביע”, על דרך אשה תובעת בפה וחילופם של זנונים בתירוש, ולכאן “עוגה של שטרסבורג משומרת”, על דרך היין המשומר וכדומה. וראה צירופם הסמוך של שני הדים כאלה: "אין בוקי סריקי בעולם / אין ניבול פה של אפיגרם. וראה שימוש כפול במימרה כלשונה: “לימדו הכל כלאחר יד”, וכשחוק־שינויה: “לא יבריק / נצנוץ של מחשבה חלילה / לו בלי משים כלאחר פה” .

וההדים אין דרכם להסתפק בניב, אם מצומצם אם נרחב, כגון: “גלגל עמה שיחה שלוה”, “ולוט ההבלים לקרוע / שלא היה ולא נברא / גם בלבה של נערה”, “הוי חזיז ורעם! / אוי לאזני שכך שומעות”. וכן: “בכובד ראש תמיד הוכח / את המוכח לכל בר־בי רב”, ודרך שינוי מועט: “כה הצפורת מהבהבת – – ביד פוחז של בית רבן”, וחילופו של תינוק בפוחז, וביחוד: “רבן של כל תמימי לבב”, על דרך רבן של כל בני הגולה. ואדרבה, ההדים מבקשים להקליט מימרה שלימה, פתגם שלם ולהבליעו בשטפו של הסיפור, וכן “לבי לפי אז לא גילה”, על דרך לבא לפומיה לא גליא, “כל יתר כנטול אשמיט”, על דרך יתר כנטול דמיא; וביחוד: “נכנס טל – שמחה גוברת”, על דרך משנכנס אדר מרבין בשמחה וחילופו של אדר בניטל (נאטאליס, חג המולד) שהוא חדשו, וחילופו של פועל (מרבין) בחברו (גוברת).

 

ח    🔗

כשחוק מיוחד ברוחו של ההומור, הנוהג בלשוננו, הוא השימוש בהֵדים, הקלוטים קדושה, לצרכי חול וכן: “דודי מן המהדרין הנהו”, שהוראתו כפולה (אוהבי־ההידור, מקפידים במצוה), ובהרחבה: “אוניגין זה הוחזק לא פעם / (לדעת מחמירים בני טעם) / בחור משכיל אבל קפדן”, וביחוד: “השומר מצוות המודה”. ובדומה לכך: “אך הלוֹבלָסים – – / ורום קפלט פנה הודם”, והשחוק הוא בחילופו של צדיק בקפלט; “וחיש קול איליה המריע / נדם בבית המשפחה: / אולן לגדוד אותה הסיע / אנוס על פי ההשגחה” ,וחילופו של כינוי אחד של המקום (הדיבור) בכינוי אחר (השגחה) הנתפס בכפל־הוראה; וכן: “ולעולת רגל, לעלמה / כבר עת לשוב לבית אמה”, המשעשע גם הוא בכפל כזה (רגל־חג, רגל ממש).

העברה זו מקודש לחול בולטת בביטויים: “לשמן אוהב הלכות משמעת”, על דרך אהבת תורה לשמה, וכן: “האם את החידה פתרה? / האם שם מפורש גילתה?”, וביותר בשימוש המרובה בתיבה שכינה וכן: “ירון שם נבל שבעתים / ותפעמני השכינה”, או: "אחר שכינה אותן העירה, וכשם שהיא הגדרה לאינספירציה, כך היא הגדרה לנשמה, ותפול בו תמונת המקרא: “קאטינין העלה באוב / שכינת קורניי הנאדרת”, ואף לנפש הנאהבה: “ואת שכינה בעלומיה”, על כפל הוראתה (עלומים, נעלמה), ועוקצו של השימוש “החל גילוי שכינה אלי”.

ואם כן, לא ייפלא, כי כינויי יחס בין אדם לקונו נעשים ככינויי יחס בין אדם לאדם, וכן, למשל, השימוש המרובה בביטוי הארמי: בדחילו ורחימו, כלומר ביראה ובאהבה, וראה לרוב לצורך החרוז: “ורבותי הלא תסכימו / – – אוניגין זה נהג ברחימו”:, “אך רב לי לגאות בדחילו– – ובזמירות שהאצילו”, וכן: “אך אלה שלהם ברחימו / – – או רחקו או מות הקדימו”, “הס… כפור חורק… דמות איש… בדחילו / – – ערֵב יותר מקול חליל הוא”, וכצמד: “על מה בדחילו וברחימו / בי מורשי לבי יהימו”, ושלא לצורך החרוז: “ולא אתה הוא אשר סחת / ברחימו לי דברי תקוה”, “מי לא יוציא דיבה עלינו / ומי ברחימו יטפחנו”, “ברחימו סביבתם סוקרת / ואת דברה נושאת לאמור”.

לענין השימוש בלעזים וארמיזמים ראה צירוף של שחוק: “הוי אפיקורסים ותיקים – פרחי חורה של בית לושין”, וכיוצא באלה.

 

ט    🔗

כבקעה קטנה לעצמם הם צרכי העירוב של הדי מקרא והדי חז"ל או לשונות מאוחרים מהם, ורישומם כמזיגה של מוקדם ומאוחר, והיא מזיגה מהַנה ביותר. כן, למשל: “בפרוס נטל היה בכין”, או “בחיל ועוצב ראיתיה, ככלי מלא כוחות טומאה”, שכאן נתקרבו שתי תיבות רחוקות־גידול וכאן נתקרבו שני צמדי תיבות רחוקות־גידול. בחילופה של בושה בטומאה, והקירבה משעשעת. בדומה לכך: “מרבה ניחוש בחרות מופקרת / שטוף בנחש גם הסב”, “ביצר טוב של איש מוכיח / דברי מוסר הוא לה הסיח”; או: “אבל גזרו מן השמים / הפרד פתאום בין הדבקים”, או: “בת קול הדרבנות צוללת – – טסות עינים אש אוכלת”, שהתיבה צוללת בהוראת מצלצלת היא כמעבר בין לשון־משנה (בת קול) ולשון־מקרא (אש אוכלת), ונגררת לה הוראת־צלילה, בשל סמיכותה של טיסה. וראה דוגמאות אחרות: “כדבר אורים דברי הבאי לה”, “כי לעתים דיבור כמעש / – – ובני מרום שטופים בלעז”, שעיקרו: מחשבה כמעשה ונחלפה מחשבה בדיבור והמעשה ניתנה לו צורתו המקוצרת, על דרך הנני העני ממעש והוכשר לחריזה. וראה שני שימושי לשון בשני מקומות קרובים, האחד מוקדם: “בלי הפוגות יומם ולילה / בידוע חולי לטפל”, והאחר מאוחר: “לשכיב מרע הרנן לבב”.

ולשם הבלטה מן הדין לראות דוגמאות של שימוש כפול באמירה, פעם כשהיא בדֵלה ופעם כשנסמך לה לשון שלא מבני־גידולה. כן, למשל, תקרא: “אולי תועיל כאפרכסת / אלא לשים את אזנך”, ותתעורר על השינוי המועט, חילופה של עשייה בשימה, אך ראה: “השם אזנו כאפרכסת / לקלוט שיחת עוּלי־שפם”, על הסמיכות של מימרת חז“ל לניב המקרא (עול ימים) על דרך שינוי של שחוק (עול־שפם). וכן תקרא: “לבסוף את רוסיה הקודרת – – / שבה שכלתי לבבי”, ותתעורר על ענין השכול, החל על בנים ועתה על הלב, אך ראה: “אבוי את מרבית ימי שכלתי עד כה על מזמוטים לרוב”, על הסמיכות של מוקדם ומאוחר המחריפה את התמונה. וראה דוגמה מענינת: “האדיק ואעמודה / על טיב החדר המופרש”, שהשימוש בצורה המקראית המוארכת (ואעמודה) מעלה רישום מקרא (על משמרתי אעמודה אתיצב על מצור) ואפשר אף הפועל מסייע (האדייק – הנשמע כלשון דָיֵק, כלומר חומה) ולשון חז”ל על העומד על טיבו או אופיו של דבר.

ועתים הסמיכות הזאת היא רק כשעשוע מלים. הרי למשל, דוגמה: “לא איש כמוהו / ישים ריחים על צואר”, ובה עמידתו הגאה של נחמיה מצטרפת לה תמונה של נושא בעול פרנסה בימינו, והצירוף משעשע בניגודו. אך ראה תוספת חידוד: “לא איש כמוהו יפקח / גלי אבק שנערם / על מגלות ימי עולם”, ולא בלבד הסמיכות של מאוחר (פיקוח הגל) ומוקדם (ימי עולם) אלא הקירבה שבין שרשי העצמים (גלים, גלות) נרשמת בנו ומוסיפה משלה. אולם עתים הסמיכות עמוקה בהרבה, שכן היא מעלה לפנינו מוטיב או דימוי, וכן הדוגמה: “שום פלא עוד לא יקסמנו / וכיתוש יכרסמנו / מוסר כליות זכרון ימים” , שבה עולה ממילא זכר יתושו של טיטוס המתפרש כמוסר כליות והפועל הנתלה בכמה לשונות בפעולת־המצפון (כרסם) מסייע לכך.

 

י    🔗

מן הענין הוא לבדוק את השימושים ממקורי הלשון השונים, כגון לשונות בן־סירא: “לצותת חלילה לך / זמר המורשת פה / להציץ חלילה לך / עת בנות יגילו בו”, שההצצה מבליטה הוראתה של הצותתות. וכן שימוש של בן־סירא שנשתגר בפיוט “ותמור חלבנו שולחתם”. ובדומה לקיצור זה (תמור־תמורת) דרכי־קיצור של הפייטנים: “ואוליה גש ברגל עוז / זה פיטשקוב פאר המחוז”; “חייך אוניגין בהצנע / וגש אל אולגה”.

ומכאן פסיעה להדו של סידור־התפילה, שהוא המקור גם אם הניב יסודו במקרא, כגון: “ולגורלי אפקיד רוחי”; כי אף שענין הכתוב בתהלים, הרי הסמיכות של התיבה גורל מרמזה על הפיוט אדון עולם, שנאמר בו: מנת כוסי וענינו בכתוב אחר בתהלים: ד' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. והוא הדין בענין: “ואפלולית בחוץ סוהרת וזו בת אור חורינה”, שלכאורה סהר וחוורון זיווגם יפה, אבל אם תראה: “בקבוק של יין חוַרין / חיי בודד ושאנן”, וידעת מה מקורו בפיטום הקטורת: חמר חורין עתיק ונחלף חמר בתרגומו יין. ואין צריך לומר, כי הוא הדין בהדי־קדושה על סוד שיח שרפי קודש, הנשמעים מתוך הדוגמאות: “סוד שיח ושאר רוח”, “סוד שיח נפש טרוף הניב”, “סוד שיח עד לנראידה”, ואף בדוגמאות: “איש שלא יאמר: כליל־תפארת”, או: “שיר שבח לרבון עולם”, וכיוצא בהם.

ברור, כשם שיש הדים מוקדמים, ביחוד בארמית כגון “ויצחקו אושפיזין באו / ויפך שיחם”, שהרקע של הסוכה ושבעת אורחיה עושה את שלו; וכן “היו שם כל יקירי־קרתא”, שהרקע של נכבדי ירושלים הקדומה עושה את שלו; כך יש הדים מתקופות מאוחרות, וכן תשמע צלילי ניבים מימות ההשכלה: “בה הפליאוני רום עינים / וצדקנות בת השמים” , ועל פיו: “אשר ידך תשמור שריד / משירתי בת הכנפים”. ובאזור זה גם השימוש בענין בן־בלי־שם, שכבר השתמשו בו להגדרת הפיגורה בן־בלי־דופי, על דרך מקבילה: “כה רעיתך בת־בלי־מעל”, ודומה כי האמירה: "אך לא קראתי ציצרו / בעמק הרזים, מעלה כמאליה את עמק הארזים.

 

יא    🔗

סוגיה לעצמה הוא השימוש בצירופים שחידשו או החזירו לנו סופרי דור אחרון ומשורריו ושנעשו כמטבע המקובל. הרי, למשל, כדרך מנדלי “עכשו זה לא מעניננו”. ביחוד מצויים צירופים של ביאליק: “דומם איסטומינה ניצבה”, “עד שכחה לשון אלים”, “חיש קל היו למסוס־רקב”, “זעום גבות / ישב ניגן על קלויקורדים”, “זה תמהוני זעום גבות”, והוא על דרך העלם זעום העפעפים. מענין הוא גם השימוש בחידושים של ביאליק וכן “היא אהבה על הגזוזרת / את פני השחר לקדם”, והיא הרחבה, לשם זכיית מלעיל וחרוז, בתיבה גזוזרה. וכן השימוש בצורה חבֶרֶת כהרחבה, לשם זכייה כזאת, של התיבה חבֵרה: “הגות הלב שכחברת / היא לה משחר ילדותה”, “כי אז בחרתי בה בלבד ליגון ימי היות חברת”, וכאן תוספת שחוק (בחר־חבר), ושלא לצורך החרוז: “קורא אני רק לאומנת / רק לה חבֶרֶת עלומי”. וכן ענין צירופים כגון צפינת קו אור בלב למשמרת, וראה: "בלב צפנתי למשמרת שיחות קדומים דברי בדים, “אך עוד בקרת ובכפר / צפנה מזורקה למשמרת”, וכן “כה צופיה פני הירח ולמרחקים לבי יחרד”, וכיוצא באלה. וכן צירוף שהשגירו טשרניחובסקי (ביתר דיוק: מזמרי שירו): “אך לימים בבוא לנער / תור עלומים”, “נשאנו בחלום קסמים / אל תור ראשית העלומים”, “באין תמורות לה משתוללת / כסער תור העלומים”.

ויסודי לשון התרגום לא היו שלימים, אילו חסרה מהם שכבת־השיגרה, שלפי שהיא ניתנת במיעוטה גם היא כפירור של תבלין. הרי, למשל, לא בלבד שימושים מצויים מרכבה לסף ניגשת – – / הוא טס מהר, כחץ מקשת". “אח! כחץ מקשת / אל הפרוזדור יוצאת נרעשת”, ובקיצור: “הוא טס כחץ הוא מול ביתה” אלא גם מטבעות, כגון: “האהבה כל גיל תכניע / אך על תלמי לבב צעיר / בסופתה ברכה תשפיע”, "שם גם אתה קורא נכבד / אולי חיית חיי זוהר וכן: “בין כר הזמן כצל עבר”, על גיוונו בהחלפת הפועל בשם: “צל עברוֹ אשר נדם”,והחידוד הוא בייחוס הדממה לצל, ומצוי גם בשירתנו.

ולא עמדתי על דוגמאות: “איך איך הגות הזוהר”, שידענו כמותה במאנה, וכן: “בכל אשר תפני יתגל / המדיחך בצו־גורל”, שידענו כמותה ברחל ואחרים, שכן אפשר שהדרכים האלה וכמותם שאולים עמהם, והוא ענין לחקר הבקיאים.

 

י"ב    🔗

ונהיר כי השימוש במטבעות, שיסודם בדיבור־העם, גם הוא דרכו לגוון ומכאן שימושו, כגון: “פה נח דמטרי לרין / שר האלף עבד אלהים / נפשו צרורה בצרור חיים”, ומכאן שימוש בדיבורי־בית לעניני־חוץ כדרך שראינו בדרכים אחרים. ואם ליסודות של לשון־עם, חובה לציין את רישומם של ניבי־יידיש, ביחוד של מלים עבריות כפי שימושם ביידיש: “מזחלת נגידים נרתמת”, ותיבה נגידים הגדרה סוציולוגית של סוג עשירים, וכן: “אחדל להיות פייטן חלילה / דיבוק חדש בי ייכנס”, "הוא מקלל אף משתקע / בדיבוקו למעלה ראש. וכאן מקומם של ביטויים כגון: “שכּור כלוט אל טיט יון / נפל מסוס”, או: “כבר נתמלאה חצר הבית / ונהרו מפה משם / רעים וגם שונאים כעיט / בעלנים לקבור אדם”, והשכנות של תמונה מיתית (עיט על הפגרים) ותמונת הוי קרוב (בעלנים לקבור) מחדדת. וראה גם דוגמאות: “לפי מסורת בני עמנו / שחר ביתם לכבוד יום טוב”, וכדומה. ומענין הוא השימוש בתיבה גרמנית עתיקה, שנכנסה ביידיש, והניתנת כצורת מלה עברית: “הוצעו מיטות מן הקיטון / עד הפלוש משכב נכון”.

ויש גם דרך שימוש בניבי־יידיש או לעז כדיוקם, מבלי לחשוש לפגיעה בדרכה של לשוננו וכן: “מכּל החבורה כולה / עשות חוכא וטלולא”. על דרך ליעוז זה אתה מוצא: "אולי זו הזייה נבערת / או תום לבב שנתבדה / והגורל פסק אחרת, ואולי גם: “הכל הלך אז מישרים”.

ענין חשוב הוא השימוש בסמיכות שמות העצם, אך הוא קובע פרשה לעצמה, וטעון פירסום לגופו. ועתה נסיים בבדיקה של דרך מקובלת בשירתנו, הוא שחוק המלים, שדורות קודמים בשירתנו היו גודשים אותו ודורות אחרונים בה הזירו עצמם במכוון ממנה, ועתה משנתפוגגה האימה חזר שימושו כמובן במידה נכונה, הנשמרת גם בתרגום שלפנינו. כן השימוש בשרש שוה או דומה בשוני הוראה: “כאורח ותיקים / על האורחים כיבוד השפיעו”, “חיי ההבל ידידי! / בינותי: אֶפס הם ואין / ולהצמד בהם לא כדאי / ממדוחים אגרע עינים / אבל תוחלת מאַפסַים / עדיין לבבי תחריד”, או: “אפר וסיף ושופר / ומחשבות שוכנות עפר”. וכמותו השימוש בשורש שאותיותיו מתחלפות וכן: "כה גח מיער זאב הערב / שהציקהו רעבון, על שחוקו (ערב־רעב); “אבוי, בצערה מועלת / בעלומיה הכלה”, על שחוקו (מעל־עלם). ואף דרכים, שיש בהם מנועם טעמו של דרוש: “הביטה טניה ולא בנה / דומם בסדק התבוננה”, כשהבינה נתפסת בכפילותה (שכל, הבטה) וכן: “על כן בורדו שהוא בר־דעת / כיום לשתות אני בוחר”.

אף החריזה הפנימית נשלבת, במידה מצומצמה, ושילובה שילוב. יש והחרוזים סמוכים כמו: “שוצפים קוצפים גלי הפלג”, ושימושו ברגיל בשמות; "בטל אבל, נזיר מקרת: “ישיש תשיש עוד מזמר”, ויש והחרוזים רחוקים קצת: “לבוש פקרס חבוש כיפה”, וחוצים את השורה וכן: “ברכוב עתי או רכוב אטי / ממבוא העיר ברחו אתי” ויש גם שלא באיזון הרתמי: “שיחה בטלה עד לזרא / עד מה נפשם תפלה שוממת”.

עינינו הרואות, מה גדולה הקרקע ומה מרובים שדותיה לרוחב־הדרכים ולעומקם, ששימשו את התרגום שלפנינו. והעיקר: רק מי שיודע בטיבה של הקרקע לשכבותיה, מי שהוא מושרש במצע נרחב זה, המבריח מלוא תולדותיה של לשוננו, יעטעם.טעם התרגום לאמתו ולא יתקפחו לו כל קמט־נוי וגומת־חן. ועיקר העיקרים: בלעדי המצע הזה לשיעוריו, אין בלשוננו אפשרות של תרגום על אמת־יעודו ויעוד־אמתו.