א.    🔗

דיוני הוועידה העשרים ושתים של הסתדרות המורים גבהו לפעמים אף מן הבנין הנישא – הנישא מדי – של הסתדרות זאת. מטבעות־לשון שחוקות של התקופה – מיזוג שבטים, אחדות העם, טיפוח מורשה – כשהן יוצאות מפי מורים כאילו נשלפו מן המפחה. מה שקם לנו בריתוק החוליות בין דור לייעודו – הרבה בזכות המורים קם. מה שעדיין לא קם – לא בגללם בלבד הוא מתאחר.

טוב היה, איפוא, לראות מורים כציבור גא. הנחיל לו גאווה זאת היבול החינוכי שראה המורה העברי בעמלו כפי שאולי לא ראוהו מורים בשום אומה. והנחילו לו זאת מנהיגים אמיצים, מקיימי שליחות ציבורם. מי שמיצר היום על רוחם המלחמתית של המורים יזכור נא, כי ראשיתה של רוח־קרבות זאת לא בזירת שכר וחומר אלא בזירת המאבק על השלטת הלשון העברית ועל תחייה תרבותית. מי שניצח כפי שניצח את אגודת “עזרה” במערכה על השפה העברית, לא זו בלבד שהוא זכאי לשמינית של גאווה, אלא שאין פלא אם הוא מקיים עד היום רוח של עקשנות ואי־פשרה גם במלחמות שאין להן עוד קשר עם התעוררות רוחנית.

לכן, קשיחות זאת, שבה מבהילים אותנו לפעמים אנשים שמחוץ להסתדרות המורים. איננה מבהילה אותנו כלל. גם בעם שוחר־תורה כעמנו, שציוונו לקרוא “רבי” אפילו למי שלימד אותנו אות אחת בלבד; גם בעם שנפשו־יוצאת־למורים כזה, אין רע אם לא יחדל המורה לעמוד על משמר כבודו. גדולים ממנו הפקירו כבודם – ונרמס. ללא רתע. ללא דרך־ארץ.

ב.    🔗

ואולם עם כל ההערכה שאנו רוחשים לציבור זה ולרמת שיחו־ושיגו על בעיות החינוך, לא נהסס לומר כי אף שהיתה בדיוניו רוח־דאגה לא היתה בהם רוח־פרצים. ובוודאי שלא היה בהם כלל מסימנה של אותה רוח גדולה שבה נעקרים אופנים ממקום שבו נתקעו ושעימה עולה העגלה מחדש אל הדרך. וספק אם עגלת החינוך בימינו יכולה בלי רוח־טלטלה כזאת.

פתגם יווני אומר. כי אנו לומדים מן המורים את הדברים שעלינו לדעת, אך לא פחות מזה את הדברים שנצטרך למרוד בהם. למדנו היטב מן הוועידה האחרונה של המורים במה למרוד: במסקנות הוועידה הזאת עצמה. ושום דבר אינו ממריץ אותנו יותר לכך מאשר ההסכמה הטוטאלית שבה נתקבלו, פה אחד, כל המורים כולם, ללא סורר וללא מורה. כאילו, באמת, נתון ענין מכריע זה של מיבנה החינוך בקווים של שחור ולבן בלבד ואין ועידה של מחנכים צריכה אלא לבחור באחד הצבעים האלה. לבחור ולהדגישו, פה אחד. את השחור כמובן.

ג.    🔗

חריפה מכל הטענות המהותיות של המורים היא טענת החפזון, כביכול, לאחר שמונה־עשרה שנים חטופות, קמה ועדה, יושבת בחפזון שנה תמימה ומחליטה שכהרף עין, בתהליך מודרג של שנים אחדות, ישונה מבנה בית הספר בארץ.

עוד נאמר משהו בהמשך הדברים לטעמן של שמונה־עשרה השנים החפוזות הללו ולמניין הסגולי. האם מנינן מנין של ספרות וחשבון בלבד או מנין משנה־סדרי־בראשית של מהות העם. האם טעמן כטעם שמונה־עשרה שנים רגילות במחזור־הדם החינוכי של העם או טעמן כטעם העירוי המבקע עורקים. ואולם לענין חפזונה של אותה ועדה נדמה לנו, כי ספק אם היתה עוד ועדת־בוחן ציבורית שעשתה מלאכתה באטיות חוקרת וזהירה כזאת. ואם אפשר לתלות בה קולר, אפשר אולי להאשימה רק בכך, כי בענין אחד, לפחות, הוא ענין הרחבת חוק חינוך חובה, נהגה בחפזון איטי מדי. אלא שלא טענת החפזון הנוהלי של המורים היא שמפריעה לנו.

הדבר המפריע לנו הוא ההכרה שבה חיים המורים – ככל שהדברים בוועידתם הם ביטוי לכך – כי אסמנו מלא פנאי. כי אין מה להיחפז. כי עניני החינוך, אף שהם יגעים פה ושם ואף שהולכים ומצטברים בהם מוקדי־בעיות המתחילים כבר עתה לחרוץ פני כל חיינו לעתיד, אינם דוחקים לא לבחינת מסגרות ולא להכרעה. וכי העם העתיק הזה, שהזמן עמד לימינו במשך אלפי שנים כטוב בידידיו, אינו צריך לדחוק בידידו. הזמן יחכה, לעם ולמוריו.

ד.    🔗

לא נעלים: אנו שומעים נימה זאת בצער. אנו רואים בצער התייצבותו של המורה העברי כחיל־מאסף במערכה נגד כל תמורה וכל שינוי. התייצבות ששום דבר אינו מאפיין היום את חברתנו יותר ממנה. אין זה מתיישב בעינינו כלל עם המערכה האמיצה והראוייה לכל שבח שניהל המורה העברי ושעדיין לא חדל לנהל אותה על התמורה הגדולה במעמד עצמו.

אלא שלגופו של הזמן העומד או שאינו עומד לרשותנו איננו יכולים שלא לשאול: כלום לדעתה של הסתדרות המורים שמונה עשרה שנה של תהליכים המשנים פני חברה וכל אורחה אינן מספיקות כדי להטות את הדעת אל הצורך בניסויים חדשים, בבדיקת מסגרות? כלום תהפוכות התקופה הזו גם בחינוך – ירידת הרמה הכללית של בית הספר, פיגורו מצד עצמו ופיגורו הנכפל לעומת ההתקדמות האובייקטיבית של התורה והמדעים; היעצרותו של הילד המוכשר ואי התקדמותו של הנחשל; כשלונו של בוגר היסודי על סף התיכון וכשלונו של בוגר התיכון על סף הגבוה – כלום לא די בכל אלה כדי לבדוק שמא גם המסגרות צריכות שינוי? כלום באמת מניחים המורים אשר כה כיבדנום כי הזמן הישראלי ותהפוכותיו עומדים גם הם בדלת ועידת המורים ומחכים להחלטותיה?

ה.    🔗

אין, כמדומה, איש שימעיט בחשיבותו של בית הספר היסודי כתשתית לבנין החינוך כולו. אולי יש טעם מיוחד להדגיש חשיבותו של בית־ספר זה דווקא היום, כהזדמנות עיקרית, הפוחתת והולכת עם המעבר לשבילי התמחות בחינוך, לתת לילד גם מטען של ידיעות כלליות גם מסד של חינוך יהודי – שני תרמילים חיוניים לילד יהודי בימינו לפני צאתו אל צומת־הדרכים של ההתפצלות המקצועית.

ואולם מבחנו של כל שלב בחינוך איננו רק אם הוא טוב לעצמו. מבחנו הוא גם אם הוא יוצר חולייה ברורה ומחברת אל השלב הבא. אם בית הספר התיכון פותח חולייה מחברת אל הגבוה ממנו. כי הדבר שאנו חייבים לנער או לנערה הנכנסים לבית־הספר איננו רק ציודם במטען־ידיעות ככל שכוח השגתם מגיע. הדבר שאנו חייבים להם הוא תוואי ברור שיסמן את האפשרויות השונות להתקדמותם לאורך כל נתיב החינוך, ככל שיבחרו עם התבגרותם.

לא כדי שברבות הימים יהיו כולם – עד אחרון בהם – נושאי כתרים אקדמאיים. עם כל תביעותיה של ההתפתחות המדעית, איננו סבורים שגאולת העם הזה היא רק בכך שהכל יוכשרו בו לתבונת־כפיים מדעית. גידולם וטיפוחם של תלמידי־חכמים נוסח ישן, של אוהבי־אדם ומוקירי כבוד־אדם חשובים לחברתנו ולמורשתה הרוחנית לא פחות מאשר טיפוח של חכמי חֲרָשים מדעיים, וקיומה המיוחד של החטיבה הלאומית היהודית מותנה בשני אלה כאחד.

ואולם בין נראה בחינוך הגבוה לאפיקיו חזות הכל בין נראה בו אחד המאמצים החינוכיים המודגשים של התקופה – לא יתואר כלל שלא נמריץ לכך את הצעיר היהודי ושלא נצייד אותו מראש באפשרות לברור לו דרך זאת אם ירצה בה. מכל מקום: לא יתכן כלל שבבואו לבחור בנתיב התיכון יתברר לו כי לא דאגנו להכינו לכך וכאשר יפנה אל החינוך הגבוה יסתבר לו כי גם לכך לא הכשרנו אותו. ועשינו זאת לא משום שלא כל אנשי החינוך הכירו כי בשלב מסויים מאד של חינוכו – בכיתות האחרונות של בית הספר היסודי – נוצרת איזו תהייה בתכנית־הלימוּדים שהיא אולי הגורם העיקרי להתרופפות הקשר בין שלבי החינוך להבא. עשינו זאת משום שלא יכולנו להגיע לעמק־השווה על טיבה של המסגרת שבה ישובצו כיתות הכרעה אלו.

ו.    🔗

כאשר מניפים במערכת הנימוקים נגד שינוי מבנה בית־הספר את הנימוק של פער חינוכי ואת הסכנה של האטת מיזוג העדות כתוצאה מיצירת שלב נוסף בחינוך – כאילו הניפו שוט של אש. אין אדם צריך להיות מעורב במעשי החינוך כדי להבין כי כאן המפתח לדמות העם ולעתידו. אלא שגם יעד עליון זה אינו יוצא מגדר סיסמה אם אין מסמיכים לו סימון של דרך, או של כמה דרכים, שבהם ניתן באחד־הימים להשיגו.

כי אין מי שיחטא למושג זה יותר מן המאמינים – או המבקשים לעשותנו מאמינים – כי מה שנחוץ כדי לקדם אותנו אל הגדול והמורכב בייעוּדי העם איננו אלא עירבוב טכני של כמה יסודות בתוכו על דרך המיהול של תמיסות כימיות. כביכול, הושב זה בצד זה נער מתקדם מאד ונער נחשל – והפער מגושר. האמת היא כי מאמץ אמתי לקראת מיזוג – שבטעמו האמתי איננו אלא עיצוב פני העם, על כל שכבותיו, ברמה הגבוהה ביותר של מעלות המוסר, התורה והקידמה – מאמץ אמתי כזה הוא הנסיון לקדם נחשלים ובעת ובעונה אחת לא לעצור מתקדמים; לסלק כל מכשול מדרכו של המתקדם ולפתוח כל שביל – שגרתי ובלתי שגרתי – לפני הנחשל עד אם ישיגו זה את זה במעלות הגבוהות ביותר של ההשתוות. אין אולי קושי מיוחד להשיג שוויון או אחידות על פי השלב הנמוך שבסולם. תהליך סטיכי כזה, של גיזום והשוואה על פי המכנה המשותף הנמוך יותר, מתחולל בארץ בגלוי ובסמוי שנים לא מעטות ורישומו, כמדומה, ניכר היטב בחיינו, אלא שלא על גיזום כזה; לא על פי ברית הדדית של הבערות ימונו המיזוג והשויון וספק אם על פי ברית כזאת תוכל תחייתנו להתקיים אפילו יום אחד.

ואם יש שבח שהנהגת החינוך בארץ ראוּייה לו זהו שבח על שכך, על דרך המורכב והחמור, תפסה את משמעותו של אותו מכווה־אש המכונה מיזוג־גלויות ולא על דרך הכרזה הנכתבת על בדים. היא תפסה אותו על דרך תרגומו הקונקרטי מאד לפעילות חינוכית מגוונת, לניסויים מורכבים ואחראיים מאד, לדרכים שאין בהם מאומה מן השיגרה, אך יש בהם – חייבים להודות – מן החרדה האמתית למראה הפער המתהווה בארץ ומן הנסיון של בנאים לנטות עליו גשר.

ז.    🔗

לא נכחד: אנו חלוּקים עם שר החינוך והתרבות בענינים שמחוץ לתחום הפעולה של משרדו. אנו חלוקים עמו כעם אחד מראשיה החשובים של קבוצת־הנהגה שבידם היה בשעה מסויימת להטות את זרם החיים המדיניים והציבוריים לאפיק אחד או אחר – והיטוהו כאשר היטוהו. ויען כי היה זה מישגה בעיניו ויען כי הדבר בוער עד היום כאש בעצמותינו – לא נוכל שלא להתייחס אליו גם בסוגיית־דברים זאת.

אך מעבר לאותה מחלוקת אנו רואים אותו כאחד מחשובי השרים של הממלכתיות העברית. אולי רק בתחום הבטחון, ידענו כך שר שלא חדל לחוש אף לא לרגע אחד את כל עצמת האחריות המוטלת עליו ואת כל כובדה ושהשכיל להעביר לנו בתמידות גלי עצמתה של תחושה זאת.

עיקרה של סגולה זאת באי־השקט התמידי. המדריך לעסוק פחות בדברים שנעשו ויותר בחיפוש הדברים שיש לעשותם; עיקרה בכוח המצאה בלתי שיגרתי של כיתות־הקבצה וכיתות של טעוני־טיפוח. ושעות־הוראה משלימות. וחודש לימוד אחד־עשר לשתי רבבות תלמידים ובית־ספר מקיף וקווים ברורים למכללת ביניים ועניינים שלא מנינו אותם והם חלק מן הנסיון הבלתי נלאה לנגוס בסורג־הפלדה של הפער. אך עיקר גדולתה, כנראה, במה שמכונה תוך ויכוח: חפזון, ואיננו אלא קוצר־רוח המדרבן של האחריות. אחריות מתוך ההנחה הנכונה שהכל אולי נתון למישטור ולקיצוב, רק לא הזמן. ובוודאי לא זמנה של ישראל.

ח.    🔗

תכלית הדברים האלה איננה לקרוא למורים למהר ולסמוך ידיהם על התכנית החשובה לשינוי מיבנה החינוך. אין בוודאי איש שיתיימר להבטיח כי הפתרון בתכנית זאת מונח בקופסה. כשם שאין איש מניח כי מועטה המלאכה לעשותה בתחומים אחרים של החינוך. אך על נסיון רציני כזה, המתחייב מן התמורות, יש להשיב בהרבה פחות חפזון ובהרבה פחות אוניפורמיות של הדעה משהשיבה על כך הוועידה של המכובדים בעיניו מכל מכובדי העם: מוריו.

מכל מקום החלטות הוועידה בענין זה ופיהן האחד לימדונו, לצערנו, לדעת שאפילו החשובים במורי ישראל הם לא תמיד מורי נבוכים.

28 ביולי 1966