ראיתי מה שראיתי, רשמתי. עמדתי והבטתי
(אני עוד עומד ומתבונן). לא ראיתי דבר
אחר ממה שניתן היה לראות. עמדתי והבטתי
בילד שהביט בכל מי שעתידים להביט בו.
ישבתי והייתי הילד שלא ראה עדיין את
המתים
על הילד לחדול להיות ילד. עליו לגדול
ולהיות איש. הדלת מאחוריו נטרקה לעולם
כל מי שלקח חלק בתצלום המקרי־הנצחי, גם
אלה שלא נכחו בו, כבר מתו, מלבדי
האם נכון לקבוע תאריך תפוגה לתצלומים?
האם היה ערב בתצלום? איני זוכר דבר ממה
שהתחולל אז. אני עושה כאן, עכשיו,
עבודת זיכרון
אני מביט ביֵש הזה המתחולל לנגד עינַי
בתוך הרגע הקצר שהקפיאוֹ לעד. זה הסיפור.
לקחתי בו חלק. בלעדַי הוא לא היה שלם
לפעמים אני שואל, לאן אתה חושב שאתה
לוקח את זה?
בתצלום היה הכל. אבל זה לא באמת הכל.
המשהו שקרה באותו ערב קיץ, עם שובו של
אבא מעבודתו, צוּלם. מהו הדבר האחר,
המסתתר מעבר לו, שלא הפך מעולם למילים
ולסיפורים בתוך המשפחה?
אני רואה עכשיו את עיני אבי מביטות בי,
לאחר שנים, לא מביטות בילד שעל ברכיו,
שעדיין אינו יודע את שם אביו
האם נקישת המצלמה האחת "רחבה דיה להכיל
את חיי השנִיים"?
אין דבר בעולם היכול לשנות עוד את התצלום
ואת המוכלים בו
זה קרה ועל השׂפה לספר מה קרה. אין מאגי מזה
אני מביט (לאחר חיים שלמים) כאילו משהו
שעד עכשיו לא התגלה עומד להתגלות, הרגע
האינסופי שנקלט בעדשת המצלמה ואיש לא
עמד עליו
יש להחלים מן הילדוּת
אין העין יכולה להכיל את כל מה שהיא יכולה
לראות. יש שָם אהבה שכינויה דריכוּת