הוא מצטלב ואומר:

יש לי אופי טוב, רך, נוח לאהוב, נוצרי. האבנגליון אינו מש מתחת לכרי. כל לילה, טרם ארדם, הנני קורא קצת בספר הקדוש. מזה אני נעשה יותר הגון, יותר טוב, יוצר אנושי. לא מזמן נתן לי מישהו סטירת־לחי משום שאמרתי לו, כי הדת הנוצרית היא יותר סלחנית מהדת היהודית. חטפתי כוס תה רותחת והכויתי את פניו. אחר כך השלכתיו על האדמה ורמסתיו ברגלי. אחרי שפצעתי ופצפצתי אותו כדבעי, והשפלתי את ראשי, הגשתי לו את לחיי השניה ואמרתי: “אדרבא, נסה להכות!”.

* *

אני – אופי נוצרי יש לי. נשמתי בוערת רכה ומבוישת כשמן הלמפדה מעל לתמונת הצלוב־עד־מות, אני מלא רחמים ורוחי שבורה תמיד. אני סולח לכל איש סליחה טהורה, נוצרית. אני יודע: החיים הם נהר שוטף. אנחנו הננו גדותיו הצרות את הצורה. הזמן חוצב אותנו, אולם מזה לא יצר הנהר, אלא ירחב.

אני אדם מאמין־אדוק, מנזרי, מלנכולי. מרוב תענוגותי – לסלוח. בענין זה הנני אלוהי. הייתי רוצה, שבני־האדם ירבו לחטוא כלפי, כדי שאוכל להתחמם מרגש־רחמים כלפי אחרים. מימרא בפי: לולא היה עני בעולם, הייתי צריך לגנוב אצל מישהו, כדי שאוכל לעזור לו אחר־כך.

* *

לא מזמן יצאתי בשעת לילה מביתי. אשתי נשארה לבדה בבית (אנו גרים בסביבה מרוחקת!) ובתי הקטנה שכבה במטה בחום של קדחת וגנחה איומות.

הרגשתי תשוקה לשפוך לפני מישהו את לבי, ולהודיע, שאני סולח לכל. אשתי אינה מבינה אותי למדי, אינה מעריכה את האופי הנוצרי־הטהור שלי. ישר היה בעיניה, שאשאר כל הערב בבית, מפני שהילדה חולה. אמרתי לה: “אשתי היקרה! אני סולח לך על דבריך.” בקשתיה, שלא תרדם, יען כי אין לי מפתח לדלת יציאה. היא קראה לי: “אדם חסר־לב!”, אולם סלחתי לה ויצאתי.

כשחזרתי (בחמש ורבע בבוקר) תקפה את אשתי היסטריקה. בכתה. חבטה את ראשה בידיה. טענה, שהילדה חולה מאוד וצריך להביא רופא. התחלתי להתפשט ועניתי, שאני סולח לה בהחלט על בכיה ועל הכל! ומה שהילדה חולה מאוד – הנני סולח לה גם על כך, אם כי היא בשר מבשרי ועצמי מעצמי. אני סולח על הכל ולכל, ואחר כך שכבתי ואישן במצפון שקט.

* *

מקרה שני: בא אלי מכר – מאוסטריה – ואמר שהוא גווע מרעב. שמא יכול אני לעזור לו במשהו? שאם לא, אין לו מוצא אחר אלא חלילה – –

התבוננתי בו היטב, שאלתיו אם הוא מכיר את הברית החדשה. הוא ענה: “אין ראשי פנוי עכשיו לשום דת. אני רוצה לאכול”. התחיל לצייר לי תמונה, כיצד כל בני משפחתו דועכים כנר וכיצד הוא עצמו עומד בקושי על רגליו… ואני מבקש אותך, אומר הוא, עשה משהו למעני… תן לי, אומר הוא, משהו משולחנך… כי אין לי יותר כח לס… ותוך כדי דיבור נפל והתעלף. צלצלתי מיד לבית־החולים, שאדם מתעלף ושישלחו את מישהו להשיב את רוחו. כששבה אליו רוחו, לקחתיו (יחד עם רופא האמבולטורי) תחת בית־שחיו ועזרתי לו לצאת החוצה.

“לא תעזור לי?” – אמר בקול רטוב ושפתיו הכחולות רעדו. “עזור”, – אומר אני – לא אעזור לך, אולם אני סולח לך מעומק לב. אם אפילו תמות, אומר אני, עשרת מונים מרעב, אסלח לך הכל, כי יש לי אופי נוצרי כזה".