קַלְמָן הָיָה לַקְקָן שׁוֹטֶה.
פַּעַם אַחַת הָלְכָה אִמּוֹ אֶל הַשּׁוּק. נִשְׁאַר קַלְמָן לְבַדּוֹ. נִכְנַס אֶל הַמְּזָוֶה. רָאָה: עַל הָאִצְטְבָא מֻצָּבִים בַּקְבּוּקִים מְלֵאִים מִרְקַחַת. אָמַר קַלְמָן אֶל לִבּוֹ:
– עַכְשָׁו אֹכַל מִרְקַחַת לְשׂבַע נַפְשִׁי.
וּבֵין הַבַּקְבוּקִים הַמְּלֵאִים מִרְקַחַת הָיָה בַּקְבּוּק אֶחָד מָלֵא דְיוֹ שָׁחוֹר. לֹא שָׂם קַלְמָן אֶת לִבּוֹ לְהִתְבּוֹנֵן, מַה בַּבַּקְבּוּק, כִּי תַאֲוָתוֹ לֶאֱכֹל מִרְקַחַת גָּדְלָה מְאֹד. חָטַף אֶת הַבַּקְבּוּק הָרִאשׁוֹן, שֶׁבָּא לְיָדוֹ, וַיַּהַפְכֵהוּ אָל פִּיו. וְזֶה הָיָה הַבַּקְבּוּק הַמָּלֵא דְיוֹ.
וַיְהִי כִשְׁתוֹתוֹ מִן הַדְּיוֹ – וְהִנֵּה נַעֲשׂוּ פָנָיו שְׁחוֹרִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד כִּי שָׁחֲרוּ לְגַמְרִי.
רָאֲתָה אוֹתוֹ הָאָמָה וַתִּסְפֹּק כַּפֶּיהָ: מִי הוּא הַכּוּשִׁי הַקָּטֹן הַלָּזֶה? רָאֲתָה אוֹתוֹ אֲחוֹתוֹ, סָפְקָה גַם הִיא אֶת כַּפֶּיהָ: מִי הַכּוּשִׁי הַקָּטֹן הַלָּזֶה? גַּם חֲתוּלוֹ הֶחָבִיב לֹא הִכִּיר אוֹתוֹ מִפַּחַד וַיִּבְרַח מִפָּנָיו. רַק אִמּוֹ שֶׁשָּׁבָה מִן הַשּׁוּק הִכִּירָה אוֹתוֹ – וּבִרְכֶּיהָ כָּשְׁלוּ מִפָּחַד:
– מַהֲרוּ! קִרְאוּ לָרוֹפֵא!
רָצָה אֲחוֹתוֹ שֶׁל קַלְמָן, הֵבִיאָה אֶת הָרוֹפֵא. נָתַן הָרוֹפֵא לְקַלְמָן כַּדּוּרִים מָרִים לִרְפוּאָה. בָּלַע קַלְמָן אֶת הַכַּדּוּרִים וּדְמָעוֹת נוֹזְלוֹת מֵעֵינָיו כִּי הַלַּקְקָנִים אֵינָם אוֹהֲבִים אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְתוּקִים.
אֲבָל גַּם הַכַּדּוּרִים הַמָּרִים לֹא הוֹעִילוּ: וְקַלְמָן נִשְׁאַר שָׁחוֹר כַּכּוּשִׁי כָּל יְמֵי חַיָּיו.
וְזַלְמָן לַקְקָן חָכָם מְאֹד.
פַּעַם אַחַת יָצְאָה אִמּוֹ אֶל הַשּׁוּק. נִשְׁאַר זַלְמָן לְבַדּוֹ בַּבָּיִת. נִכְנַס אֶל הַמְּזָוֶה. רָאָה: צְלוֹחִית מְלֵאָה דְבַשׁ נִצֶּבֶת עַל הָאִצְטְבָא. חָפֵץ לִטְעוֹם מִן הַדְּבַשׁ וְלֹא יָכֹל, כִּי הָאִצְטְבָא גְבוֹהָה, וְהוּא – נַעַר קָטֹן עוֹדֶנּוּ.
הִבִּיט זַלְמָן עַל הַדְּבַשׁ וְחָשַׁב: מַה לַּעֲשׂוֹת?
חָשַׁב זַלְמָן וּמָצָא תַּחְבּוּלָה: צָרִיךְ לַעֲמֹד עַל הַכִּסֵּא. עָמַד עַל הַכִּסֵּא, הֵרִים אֶת יָדוֹ לְמַעְלָה – וְלֹא הִשִּׂיג אֶת הָאִצְטְבָא, עָמַד עַל אֶצְבָּעוֹת רַגְלָיו – וְלֹא הִשִּׂיג אֶת הָאִצְטְבָא. כִּי זַלְמָן נַעַר קָטֹן, וְהָאִצְטְבָא גְבוֹהָה מְאֹד.
אָמַר זַלְמָן: צָרִיךְ לְבַקִּשׁ תַּחְבּוּלָה אַחֶרֶת.
חָשַׁב זַלְמָן, חָשַׁב הַרְבֵּה, וְלֹא מָצָא עֵצָה בְנַפְשׁוֹ. אָמַר: כְּלוּם יִהְיֶה דְּבַשׁ לְנֶגֶד עֵינַי, וְאֵל פִּי לֹא יָבֹא?
פָּנָה כֹה וָכֹה, רָאָה, וְהִנֵּה מַקֵּל בְּפִנָּה, סָמוּךְ לַקִּיר. וְלַמַּקֵּל – יָד עֲגֻלָּה. נִצְנְצָה מַחֲשָׁבָה בְלִבּוֹ שֶׁל זַלְמָן:
– אוּלַי הַמַּקֵּל הַזֶּה יוֹעִיל לִי?
הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וְלָקַח אֶת הַמַּקֵּל.
הֲרוֹצִים אַתֶּם לָדַעַת, מֶה עָשָׂה זַלְמָן בַּמַּקֵּל? הֲלֹא עֵינֵיכֶם רוֹאוֹת. הוּא הֵרִים אֶת הַמַּקֵּל לְמַעְלָה, לִטְבֹּל אֶת קְצֵה יָדוֹ בְתוֹךְ הַדְּבָשׁ.
אֲבָל נִזְהֹר נִזְהַר, שֶׁלֹּא יַפִּיל אֶת הַצְּלוֹחִית מֵעַל הָאִצְטְבָא, פֶּן תִּשָּׁבֵר, וְנִשְׁפַּךְ הַדְּבַשׁ עַל הַחוֹל וְהִתְקַלְקָל.
וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר טָבַל אֶת יַד הַמַּקֵּל בִּדְבָשׁ, הֵשִׁיב זַלְמָן אֶת הַמַּקֵּל אֵלָיו, וַיָּלָק בִּלְשׁוֹנוֹ אֶת הַדְּבַשׁ מֵעַל יָדו.
כָּכָה עָשָׂה פְּעָמִים רַבּוֹת, עַד אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת כָּל הַדְּבַשׁ מִן הַצְּלוֹחִית. לֹא הִשְׁאִיר מְאוּמָה.