יַחְדָּו יָשַׁבְנוּ, יַקִּירָה,
בָּאֳנִי־הַשַּׁיִט הַקַּל.
בִּדְמִי־לַיְלָה עָבְרָה הַסִּירָה
בַּנָּתִיב לָהּ הִתְוָה הַגַּל.
נָח אִי־הָרוּחוֹת הַיָפֶה
בְּאוֹר עַרְפְּלֵי־סַהַר, וְהֵד
נִגּוּן פֶּלִאי הִגִּיעַ כֹּה רָפֶה
וַהֲמוֹן מְחוֹלוֹת בָּאֵד.
הַשִּׁיר הָלַךְ הָלֹךְ וְגָבֹר
וּמַעְגַּל הַמְּחוֹלוֹת לֹא תָם;
אַךְ אָנוּ דֹם נָשׁוּט וְנַעֲבֹר
לְלֹא גִיל וְנִחוּמִים בַּיָּם.