יָשַׁבְתִּי לְכוֹס־טֵה עִם שׁוֹנִים,
כָּל־אֶחָד עַל אַהֲבָה סָח.
הָיוּ יְפֵיפִים הָאֲדוֹנִים,
חוּשׁ הַמַּטְרוֹנוֹת כֹּה רָךְ.
“אֵין אַהֲבָה אֶלָּא פְּלַטּוֹנִית”
סָח יוֹעֵץ־הֶחָצֵר בְּחֹם;
וְהִיא, הַיּוֹעֶצֶת, אִירו־נִית
חִיְּכָה וְנֶאֶנְחָה דֹם.
הַכֹּהֵן פִּיו פָּתַח בִּצְנִיעוּת:
"הָאַהֲבָה – כִּדְבָשׁ הִיא לְחֵךְ,
אִם גַּסָּה – אָז תַּזִּיק לַבְּרִיאוּת".
הָעַלְמָה – הִיא דוֹבְבָה: “אֵיךְ?”
הַשּׁוֹעָה הִבִּיעָה מַעֲצִיבָה:
“אַךְ תַּאֲוָה הִיא אַהֲבָה זֹאת!”
וּבְנֹעַם וּבְחִבָּה הִקְרִיבָה
לָאָדוֹן הָרוֹזֵן הַכּוֹס.
לַשֻּׁלְחָן שָׁם הָיָה עוֹד מָקוֹם,
זֶה מְקוֹמֵךְ, הוּא נִפְקַד לְבָד;
עַל־דְּבַר אַהֲבָתֵךְ, בַּת־שְׁחָקִים,
הָיִית מְסַפֶּרֶת גַּם־אָתְּ.