לֹא עוֹד. לֹא עוֹד

צִנַּת־הַזְּמַן תַּדְהִים

אֶת נְסִיכֵי הַחוֹל

הָרְדוּמִים!

הִנֵּה הֶחֱלִיק יָרֵחַ

אֶל חֲגָווֹ הָרָם,

בֵּין נְקִיקֵי עָבִים

וְעִבּוּרָם.

מִדְבָּר –

גִּבּוֹר הַמֶּתַח וְהַקַּו –

הִרְעִיד בִּצְחוֹק צָהֹב

אֶת מֶרְחַקָּיו.

בְּשִׁשְּׁבוֹנִי

כָּאִיתִי אֶת אָזְנוֹ,

וַיַּאֲזִין

בְּכָל גָּלְמֵי אוֹנוֹ.

מַפַּל־פְּרִיחָה כָּבֵד

יָרַד עָלַי,

נִיחוֹחַ יֵשׁוּתֵךְ

צָמַד עָלַי.

מְאוֹר־פָּנַיִךְ צַח

כְּאוֹר דִּמְעֵךְ,

נָגְהוֹ הַקַּר חֶשְׁכַת לֵילִי

תּוֹמֵךְ.

וְלֹא הָיָה רִבְצוֹ

שֶׁל הַמִּדְבָּר,

אֶלָּא פְּגִישָׁה

בְּאָהֳלֵי קֵדָר.

וּבְדִידוּתֵךְ הָיְתָה

לְאָהֳלִי,

וְצִפִּיַּת הָאֹזֶן –

טֶרֶף לִי.

כְּמוֹ נְצִיבֵי־צוּקִים

מוּל אוֹר דּוֹעֵךְ,

אֶתְהֶה עַל נִפְלְאוֹת

נַעֲרוּתֵךְ.

שָׁתְקָה דְּמוּתִי, עַד הֱיוֹתָהּ

לְצֵל.

חָזְקָה הָעֵת, עַד הֱיוֹתָהּ

לְחֵל.

בְּהִזְדַּקֵּף חַיַּת מִדְבָּר

גֵּאָה

וּבְטֶרֶם תְּזַנֵּק

וְנִכְנְעָה.

בִּנְשֹׁק שָׁרָב

בַּהֲדָרֵךְ הַבָּר,

בְּלֹא מֵשִׂים

אֶת מַפְרַקְתּוֹ שָׁבַר.

וּבָא הַלֵּיל

שֶׁקִּדַּשְׁתִּיךְ בְּתֹם, –

גְּמִישׁוּת גֵּוֵךְ

כָּבְלָה אוֹתִי עַד תֹּם.

וּפִיךְ בְּפִי.

יָדֵךְ לוֹפְתָה כֹּחִי.

וְאַתְּ נִדְרֵךְ –

בִּי! אַל נָא תִּשְׁכְּחִי:

כִּי אֵין, כִּי אֵין

עוֹד חֻפָּתֵךְ סְדוֹמִית –

זִכְרִי אֶת הַנָּחָשׁ

בְּלֶטֶף לְהָמִית!