במדותיו של רגש־הכבוד אתה מוצא כמה ממדותיו של רגש היחוד וכמה ממדרגות ההתפתחות של התיחדות אישית. אף אתה מוצא במדותיו של רגז הכבוד את סמיכת הגבולים שבין הכרת יחוד והכרת־אחוד.

האדם חש עלבון כשמתיחסים אליו יחס אל אדם בכלל, ולא יחס שאליו בפרט. זה עלבון יחודו. כל שהכללתו מרובה, עלבונו מרובה. ותר שאתה מכללו, יותר אתה מחלל את כבודו; ויותר שאתה מיחדו יחוד על גבי יחוד, יותר אתה מניח את רגש הכבוד שבו.

לא די לו לאדם כשמתיחסים אליו כאל אחד מבני המשפחה האנושית. הוא תובע עוד יחס ליחודו הגזעי, הלאומי, יחס להגַלי או להצרפתי שבו, להגרמני או להאשכזי שבו. ולא די לו בכך. הוא תובע יחס ליחוס כָנוס מזה, יחס ליחודו המשפחתי. ועדין אינו מספיק לו. הוא עומד ותובע יחס ליחוד צנוע מזה, יחס ליחודו המיני, זִקה לגבר שבו או לאשה שבו. ואין דעתו נוחה בכל היחודים הללו, כל־זמן שאין היחס מתיחד ומגיע עד לידי יחודו האישי, עד לידי יחודה האחרון של עצמיותו.

כך עובר רגש הכבוד דרך כל השכבות של יחודי־נשמה, אחד כנוס מחברו, אחד עמוק מחברו, מתפצל ועולה עד ליחוד־יחודיו של האני.

*

ביחסי אהבה מגיעות תביעות היחוד עד יחודי־היחודים היותר כנוסים, היותר צנועים. לפיכך נוחים הם יחסים אלו לבוא לידי סכסוכים קשים על־ידי עלבונות קלים שאין להם טעם, הואיל ותביעותיהם של היחסים הללו, תביעות זִקה ליחוד יחודיו של אדם, הן מרובות ודקות וכנוסות לפני־ולפנים.

וכאן סמיכות־הגבולים שבין הכרת־יחוד והכרת־אחוד. נעלב האדם על־ידי יחס ליחודו כשאין עמו יחס לאחודו, כשאין עמו יחס לאחודו המיני, המשפחתי, הגזעי, הלאומי – האנושי. ברי, כל שאתה הולך ומכיר את חברך בעמקי יחידותו, הרי אתה הולך ומתקרב אליו, הולך וחודר לכבשונו של עולמו. אבל קרבה זו ונגיעה זו בסוד נשמתו של חברך אינן אלא פגיעה גסה בכבודו כשאין עם הכרת פרטיותו גם הכרת כלליותו, שתופו בספירות האחודים הגדולים.

לדוגמה, נעלבת האשה כשהגבר מתיחס אליה יחס אל האדם שבה ולא אל האשה שבה. רגש הכבוד המיני תובע זִקה ליחוד המיני. אבל אין לאשה עלבון גדול מעלבונו של יחס מיני בלבד, של יחס אל האשה שבה ולא גם אל האדם שבה, זאת אומרת: יחס ליחודה ולא לאחודה. עובר רגש הכבוד בתביעותיו דרך כל השכבות של האחודים זה למעלה מזה, כשם שהוא עובר דרך כל השכבות של היחודים זה עמוק ומיוחד מזה.

למדת, כבודו של אדם הוא ביחודו הכולל את אחודו.

*

כשנתּנו זכויות אנושיות ליהודי מערב, לא הרגישו הללו בעלבונה של אותה מתנה, שיש בה משום יחס הכרה לאחודם של היהודים, אחודם האנושי, ולא ליחודם, יחודם הלאומי. לא הרגישו בעלבונה של הכללה זו: כל שאתה מכלל את הפרט, אתה מעליב את הפרט. אף לא חשו שההודאה באחודם באה מתוך כפירה ביחודם. עדין לא עבר רגש הכבוד של דור זה דרך השכבה של היחוד הלאומי.

ביחסם של שונאי־ישראל אל היהודים יש, להפך, יחס הכרה ליחודנו ולא לאחודנו.

בתקופת התחיה הלאומית נתחדד רגש הכבוד של יחודנו ועמו לקה ונפגם רגש־הכבוד של אחודנו, של הרעיון האנושי.