לוגו
חיים כבושים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כל מחשבה גדולה יש בה משום חיים דרמתיים. כמה מן הדרמתיות במלחמתה הקשה כנגד שלטון המוחשות, במרד שהיא מורדת במפורסמות עם כשהיא מסרבת לקבל עליה מרותו של הנסיון היהיר ומעיזה לטפח על פניו ולגזור אחרת ממה שגוזר הוא. כמה מן הדרמתיות, למשל, במלחמתה הארוכה, מלחמת־דורות, על אמרה קטנה זו: השמש עומדת והארץ סובבת.

וכמה מן החיים הדרמתיים אף במחשבה החִורת, מחשבת המָפשט המחלט, המכסיפה את פני העולם. כמה אש־זעם בה, הקרה, כשהיא מתקוממת כנגד הדברים שבהוה, תקיפי־השעה, ועומדת להוציא אותם מחזקת ישות, כשהיא פושטת מעליהם כל לבושיהם, רקמת תאריהם ושלל צבעיהם, ומציגה אותם ערומים לעין אין־הסוף. כמה אכזריות בה, השלֵוה, כשהיא מפוררת את הממש פרורים־פרורים ומפרכתו, כשהיא מנתחת את ההויה באזמל של שאלות מה ולמה, מחרבת כל שאיפה ותכלית ומפרחת את נשמת היקום.

ומה גדולתה של תאות־השררה, של מחשבה נזירה זו – תאותה להשליט עצמה על חומר העולם! זה צעיפה. זה לפנים־מן־הקלעים של הדרמה.

צא וראה, כמה יסורי־קרב וסבכי־נגודים בכל אותם הנפתולים שנפתל עמנואל קנט עם האמתות שבעובדה, והאמתות־שבהופעה: בחתירות שחתר תחת כסא־הכבוד של התבונה; בלבטים שנתלבט על פרשת דרכים שבין הגיון העיון והגיון המעשה? ביגיעותיו להציץ מעבר לגבולי הסתכלות; בעמלו להתחיל את המחשבה בה עצמה ולשחרר אותה משעבודם של מתָּנים קודמים לה, לזקק אותה זקוק של בקורת; ביאושו המר והגא, בותוריו על הכרה טהורה, טהורה מסוגי חושניות, על הכרת מהותה של המציאות; ולסוף – במנוסתו אל המקלט של הדבר־כשהוא־לעצמו, הנוֹאוּמֵנון, מנוסה מאונס כדי להציל את חֵרות האדם ומוסרו, כדי להציל הצלה פורתא את אלהיו.

האין כאן מערכות־מערכות של דרמה לכל משפטיה?

אמנם כל מחשבה גדולה יש לה אופי של דרמה, אלא שנשימותיה כבדות והיא מעין דרמה בטֶמפּו מתון. משום כך אין אנו מרגישים באפיה זה.

*

ואולי יבוא יום ויציגו על הבמה איזו שטת־עולם בדמות מערכות ומחזות, יגלו את המסך מעל פני חייה הצנועים של מחשבות סוערות בדממה ומרטטות מתחת לשריוני־עשת של גדרים – ויצאו מושגים לבני־פנים לשחק ולספר על מאורעות נדודיהם וגלגוליהם משעת ראשוני רקודיהם הפזיזים עד אחרוני פרפוריהם בתוך הרצועות, שנעקדו בהן ונכפתו זה על גבי זה.

צא ופתח את מושבותיהם – ויסתמק דמם, ונחשפו תאוות כמוסות של מחשבות בנות־אַלמות.