יש נקודת־שובע בעולם החמדה. כל תאוה כשהיא חוזרת ונשנית עלינו כמה פעמים, היא הולכת ופוחתת מחמת שובע מרובה עד כדי גועל־נפש. ואִלו המחשבה כל שהיא חוזרת ונשנית היא הולכת ומתגברת, משתלמת ועולה. האין מכאן ראיה, שסופן של תאוות להיות נכבשות על־ידי התבונה?
ואולי יש נקודת־שובע וזקנה גם לתבונה, אלא שעדין לא הגענו אליה?