משמעה האחרון של אמת הוא זווגה של התבונה העיונית עם התבונה המוסרית, זווג שתי בחינות של אמת. כך הורה לנו הרמן כהן ברוחו של קנט. אולם, האין האמת העיונית שאלה עולמית ולא תשובה? וכיצד תזדוג עם שאלה אותה תבונה מעשית שהיא כולה תשובה, וכיצד תהא מצוה לנו את צווייה אם לא מתוך תקיפות של ודאיות?
האין התבונה העיונית, המגעת עד לידי הסתכלות־בנצח, מחרבת את כל בנינה של התבונה המעשית המוסרית, בנין הסולם של אמצעים ותכליות שבתוך תחומי זמן?