אין לך חברה משעממת כחברת סופרים. כל הזוהר והחום שבנפשם הרי הם משקיעים ביצירותיהם ואין להם צורך בחברה אלא כדי להפקיע את שיורי הקלוקל שבנשמתם. הרי אין הם, הבודדים, מתכנסים יחד אלא כשהם מבקשים להבטל מעבודת־הרוח וכל אחד מהם משאיר את שכינתו באהלו ובא ריק, ערטילאי. על־כן ריח רע עולה מעל שלחנם המלא דברים בטלים ופטפוטי לצנות, וקשה לעמוד במחיצתם.
ואִלו בני־אדם פשוטים, הואיל ואין חייהם מוצאים בטוי בבדידות אינם יוצאים דרך צנורות אחרים, נכנסים אל החבורה מלאים ומכניסים לה מן העדית שבנשמתם, ומתפרנסים זה מזה.