מאמר א: שבתו של מי ומה    🔗

א    🔗

אסופת־הדברים, שניתנה עתה בידנו במגילת־ספר, כוללת מבחר מסות ומאמרים, שנתפרסמו קודם, ביחוד מעל עמודי “דבר”, בין בחתימה: יותם, הפתוחה לצד הדרוש, גם אם היא מרמיזה במעט לשמו של המחַבּר, בין בחתימת יואב, הפתוחה כולה לצד הפשט, שכן היא מורה לשמו ולחניכתו של המחבר: ישעיהו אברך.

אין בידי להכריע על מה ראה המחבר להעדיף בקביעת שם ספרו כינוי על כינוי, אך השיקול הפשוט נותן כי לפי שממילא נתפרשו שמו וחניכתו, והוא דבר שלא עשאו קודם, וממילא נבלע בהם ענין יואב, הניח שיוּר לכינויו האחר, לאמור: פרקי יותם.

כנודע, יואב שם קדום ושלושה אישים שונים נקראו כן במקרא, ואף יותם שם קדום ושלושה אישים שונים נקראו כן במקרא, אבל בבוא חובב דרושים לדרוש – הרי לענין יואב יעלה את זכרו של שנאמן לו לדויד, ולענין יותם יעלה את זכרו של שהשכיל לומר דבר מוסר ותוכחה על דרך משל המפליא ביפי־ציורו ודרך נמשל המפליא ביושר־הגיונו. ככל הנכון, המחבר בחירת כינוייו נימוקיה פשוטים או סבוכים יותר, והם מן הדברים המסורים ללבו, אך דומה כי הדרוש שנדרש בהם, אף הוא יש לו על מה שיסמוך, שכן הוא חופף את דרך־כתיבתו של האיש על ענינה ובנינה.

וחפיפה זו היא שנתנה ונותנת, כי שני הכינויים האלה נעשו, בשנים האחרונות, כשם־דבר בפובליציסטיקה שלנו, ובעליהם הוא מכלל הסופרים המעטים, העודרים עתה בעתונות, והמעוררים ציפיה לדבריו, על דרך הציפיה של קהל־העברים מלפני דור ודורותיִם, שהיה מצפה לעתונו, וביחוד ביום הששי, מתוך קושיה: שבּתוֹ של מי, ומצרף לה את חברתה: שבּתוֹ של מה.

ב    🔗

ואל יהא מנהגו של אותו קורא רחוק, וביחוד חידושו מצד קורא קרוב, קל בעינינו. העתונות העברית בת־ימינו השתנתה הרבה, גם לטוב גם למוטב, וכידוע אין תיבת למוטב אלא לישנא מעליותא לחילופו של טוב, אך עמה ובה אף הקורא בן־ימינו השתנה הרבה, גם לטוב גם למוטב. לטוב – שירותיה לו מרובים ומהירים, ממש מימא לטיגנא, שהיא עורכת לפניו שולחן שמאכליו קלים ומַטעמיו קלים, וקליטתם כמאליה, על דרך בליעה חטופה שאינה טעונה ברירה והבחנה. למוטב – כקליטתם כן פליטתם, שאינם באים לסעוד את הלב אלא לשעשעו, שאם הכותב נוהג לפי מזגו הנוח הוא מבדר את לב קוראו ואם הכותב נוהג לפי עצביו הזעֵפים, הוא טורף לב קוראו. דברים אלה אמורים בעתונות ימינו בכלל, ובעתונות העברית בפרט, וכדי להסביר את הבפרט הזה אורה לעצמי היתר להטריח שמועה, המובאת משמי, ושנגלו בה פנים שלא כהלכה. הכוונה לא לגנות אלא לשבח, שמדדתי לו לעורכו של “דבר” זלמן רובשוב, על שלא הניח לו לעתון להיות עתון יומי. אבל לדיוקה של הסיפא, כך לשונה: עתון יומי בלבד, והוא שבח, שכרכתי גם לקודמו ב. כצנלסון ולקודמי־קודמיו בעריכת עתוני העברים בתמכי יתדותי בתולדותם. עתונות זו לא נולדה במזלו של יום שנשימתו קצרה אלא במזלו של שבוע שנשימתו ארוכה יותר, ואף בעברה לשמש את קוראה יום־יום, כעבור “המליץ” ו“הצפירה”, ששימשו גם קודם כמה מתפקידיהם של עתוני יום־יום, לא התנכרה לעברהּ והמשיכה לשמש את קוראיה בסיפוק צרכי־תרבות מרובים, והיא הנסיבה, שנמנעה, ימים רבים, מכמה וכמה חציצות, כגון החציצה בין עתונות וספרות, ואפילו בין עתונות ומדע, ביחוד חכמת ישראל. והנה חס לי לדרוש לחידושה של מסורת זו, שניתן לערער עליה מתוך טענה, שיש, ברוך השם, כלי־מבטא מיוחדים לכל שאינו בחינת ביצה בת־יומה, שבישולה סמוך להמלטתה, וביותר שהעתונות מגישה, על־פי דרכה, מזה ומזה, אך צר לי לראות במחיקתה של אותה מסורת, שאם אינה מחיקה גמורה היום היא עלולה להיות כן מחר, בדחוק העתונאים הרבים את הסופרים המעטים, שדבריהם עודם נשמעים מעל דפי העתונים.

ג    🔗

אמת, העתונים נוהגים לקרוא להם לעתונאיהם לשון סופרים: סופרנו לעניני מדיניות, סופרנו לעניני כלכלה, סופרנו לעניני כך וכך, אבל זו אולי השגרה האחרונה, שנשתיירה מימים רחוקים, שמסורתם נמחקה ונמחקת והולכת. וביחוד הדברים אמורים בסופרים, שהם פובליציסטים, ודנים במה שנידון להם לעמיתיהם־יריביהם, העתונאים, אלא שדיונם, כידוע, שונה ואחר. ואין צריך רוב דברים כדי לציין, כי סוג הסופרים האלה, שהיו לפנים לוּזה של העתונות, הם עתה בחינת אחרוני שומרי־החומה, ואם להסתפק בעתון “דבר”, אין צריך להטריח את כל אצבעות הידים כדי לפרוש מנינם.

ומשפירשתי בשמו של “דבר”, שהוא האכסניה העיקרית, ועל־רוב אף היחידה, של מחַברנו, ושבה נדפסו אף פרקיו, שרבים מהם כונסו עתה בספר שלפנינו, אוסיף כי הוא, וכנראה אף העורכים, רואים השתתפותו זו מיוחדת באָפיה, ואף הכינוי של מדורו, מדור־הקבע, מעיד: מזוית אחרת, והיא הגדרה צדקה ומוצדקת, גם לפי תכנם גם לפי צורתם, של דבריו. ודאי אין הוא בן יחיד למדור שלו, על הגדרתו וכינויו, – ודיִי אם אמנה, דרך דוגמה־להשכיל, שלישיה של הסופרים, שכתיבתם היא קבע ב“דבר” – אהרן מגד, חיים גורי, יורם קניוק – אך כמה וכמה הבדלים חוצצים בין מחַברנו לבינם ואעמוד על צמד־הבדלים בולט ביותר. ראשית, שלשתם בעלי שתי מלאכות – ראשון ואחרון מספרים והבלטריסטיקה היא להם מסלול־ראש והפובליציסטיקה נתיב־מִשנה, שבאמצע משורר ושירתו לו מסלול־ראש ומדורו נתיב־משנה, ואילו הוא, בעל הזוית האחרת, בעל מלאכה אחת, והיא לא ראש ועיקר, וגם אם לא נתעלם מסגולתו הסיפורית־פיוטית, כפי שהיא מבצבצת ועולה מבין שיטי־דבריו בפרקי־המסה שלו וביחוד מתוך שיטי־דבריו בפרקי־מסעיו, הרי שעבודם המפורש של היסודות הבלטריסטיים לתעודה הפובליציסטית מלמד, כי אין לפנינו כאותה חציצה שמצאנו בשלישיה ההיא המגבירה פרגוד בין תחום ותחום, כפי שמצאנו בנתן אלתרמן, שכל תחום ותחום של כתיבתו תבעו אחד אחד, עדיפות עליונה לעצמו. אחרית, גם הסופרים שמנינו ושכמותם הם אמנם בעלי־מלאכות, עם זאת מלאכתם אחת – הכתיבה ממצה את מלוא עולמם והיא־היא עשייתם, ואילו בעל הזוית האחרת, שהוא בעל מלאכה אחת בכתיבה, הוא בעל מלאכות הרבה בעשיה, בעסקנות־ציבור, בשליחות־ציבור, שאינה מפורשת בכתיבתו ואך לעתים מרומזת, אבל בלעדיה לא תשלם ידיעת הביוגרפיה, שבלעדיה לא יתפרש יסוד גדול בכתיבתו, והוא יסוד השכנוּת של הלכה גלויה ומעשה חבוי, המתפרנסים ומפרנסים זה מזה. מתיחותה של השכנוּת הזאת נותנת כי האיש נתעלה לא בלבד למעלתו של אחד מטובי הפובליציסטים בימינו, אלא אף למעלתו של אחד מטובי הפובליציסטיקה שלנו בשני דור שלפנינו וייחשב כן בשני דור שלאחרינו.

ד    🔗

ולא הייתי מסתכן בנבואה, שלאחר סתימתו נמסר למי שנמסרה, אילולא יגעתי, יגיעה מפורטת, על ניתוח דרכו ודרכיו בכתיבה, ואילולא נמצא לי בו יתרון המנדיר והולך – והיא נטיעתו, המודעת והמכוונת, במסורת הפובליציסטיקה העברית ונחלת קניניה, וצמיחתו העצמית והיִחודית מתוכה. אמרתי: הפובליציסטיקה העברית, וכדי לדקדק אומַר: הספרות העברית, שהפובליציסטיקה היא ענף נחשב בענפיה. והדקדוק הזה נצרך לביאור האמירה: יתרון המנדיר והולך. כי המתבונן במהלך הספרות העברית אינו יכול להתעלם מניתוקה או, לפחות, מערעורה של שלשלת הקבלה בה. וכבר מלתי אמורה: אפשר אין זה יתרון, אם ניתן לפי שירת השעה להוכיח, כי ביאליק היה, ועל שום כך היא שירה גדולה, אך ודאי חסרון הוא, אם ניתן לפי שירת השעה להוכיח, כי ביאליק לא היה ואף על שום כך היא שירה קטנה, שכן ההתעלמות ממה שהיה, אף שכוחו וערכו קיימים, היא לא בלבד התחמקות מתחרות רוח וכשרון־מעשה, אלא בעיקר דלדול־מדעת והתרוששות־בידים.

ומה שאמרתי בשירה, ניתן להיאמר בספרות כולה לשתי ענפיה, והפובליציטיקה בכללה, – יפה כוח הדייג’יסטים למיניהם שהוליד מיני סנדל, כפי שהם מתגלגלים בעתוני יום וערב, אך אין לידה וגידול של בנים ממש בלא נחלת הורים ומורשת מורים, ושעל־כן תלמודם מצוה עליונה. ואם למחבר שלנו – ניכר תלמודו ושלשלתו ארוכה וצמודה, לארכה של ספרותנו ועומקה. כי אם לענין ביקורת המה, ביקורת הענין ודרך דיונו, הרי למד מרבותיו הרבים וכן שלמים, ומתוך ידיעת ירשתם, ביצר עמידתו שלו, באופן שסופו של התלמיד – תנא, ואפילו תנא דפליג; ואם לבקרת האֵיך, בקרת הלשון ודרך שימושה על קסמה וקסמיה, הרי מתוך שלמד, וכהלכה למד, מבראשית ברא ואילך, הרי, כל סופר בעל יחוד, ברא כאן בראשית שלו. ואם הביקורת ניתן לכוללה ביריעה קצרה, הרי בקרת הלשון, המשמשתו, צריכה יריעה ארוכה, והיא עמנו בכתובים, ונקוה לפרסמה לגופה.

ה    🔗

אולם ראיית נטיעתו של בעל “פרקי יותם” בתוך מסורתה החיה של ספרות־הדורות וצמיחתו העצמית מתוכה, היא אך חלק של ראִיה כוללת ומקפת יותר. הרי כל עצמו של ספרו על עניניו מעיד על כך – הדיבור מתיחד על בעיה ובעיה כפי שמעלה אותה השעה, אך עד מהרה המחבר מַראנוּ לדעת, כי אין בעיה, שתהא באמת מצומצמת על השעה, שכן היא נטועה ברחבם ועומקם של הדורות, התולדות, תולדות־העם. הוא אמצע, ואמצע מפרכס וחי, וכל הגוזר עליו להיות תחילת עצמו ואחרית עצמו, כגוזר עליו מיתה.

שעל־כן עיקר ההערכה של מחשבתו וביטויה אינו בהסכמה או בהשגה בדברים השנויים במחלוקת, אלא בעקרונותיו של הדיון, שעיקרם ההבחנה בין מה שהוא עיקר ובין מה שהוא טפילה לעיקר, לא כל־שכן טפולה לו, ובין מה שהוא שורש לבין מה שהוא קליפה, לא כל־שכן ספחת לו, ומלחמתו להבחנה זו על סעיפיה, כגילוייהם במערכת־החיים, נטושה לכל אורך ספרו, והוא עושה אותה ברוב הגין ורגש, המסתייעים לפי צרכו של הענין בהומור וחן, בשנינה ולעג, הכל לפי הנידון, שכלל־דרכו הוא כדרך הדיין הנוהג אורך־רוח, והוא כמתקצר בעל־כרחו, וההסברה המתונה נחלפת ממילא בתוכחה חדה, עד שהיא מכריזה עצמה גם בכותרת דבריו (“הנח לנו”… “בשם הנימוס הטוב לכי!”).

ועיקרה של כתיבתו הוא במזיגה של יסודות, כגון יסוד העיון ויסוד הפולמוס וכדומה, כפי שמצאנו במיטב הפובליציסטיקה שלנו, שהמחבר שלנו מתוך שלמד אותה וממנה זכה ללמד. תארך היריעה, אם נאמר לפרוש בשמות אלופיה, אך ככל הנכון ראשי רבותיו, שהיו לו, אחד־אחד מופת בבחינתו, הם ברל כצנלסון ומשה ביילינסון מבחינת הדריכות שבין מצפון וזיקה ושאין לה התרה אלא בתגבורת האחריות ומתיחתה עד הקצה; יעקב קלאצקין ושלמה צמח, מבחינת השייכות שבין ספירת האמת וספירת התפארת ושאין לה התרה אלא בעיון חמוּר של כפות־המאזנַיִם; אברהם שרון מבחינת זכות הקטיגוריה של מידת־הדין ור' בנימין מבחינת חובת הסניגוריה של מידת־הרחמים, ואף היא דריכות שאין לה התרה אלא במידת־החסד, שבה הנברא מתדמה לבוראו, בסוד עולם חסד ייבּנה, או כלשונו המפורש של המחבר, המחדד את הכתוב, לאמור: עולם חסד, רק חסד, ייבנה.

אשרי מי שאלה אלופיו והוא צעיר אלפם, חוטר לבית־משפחתם.

[כסלו תשל"ו]

 

מאמר ב: בהתלכד המה והאיך    🔗

א    🔗

אפתח, ברשותכם, בתודה כפולה – התודה האחת שכללתם, בטובכם, במסגרת של זימוניכם, הקרויים מפגשי יוצר ויצירה, את ידידנו ישעיה אברך לצאת ספרו “פרקי יותם”; התודה האחרת, שכללתם, בטובכם, גם אותי בכלל הדוברים בו ובפעלו. אולם כמי שכבר קפץ, קפיצת־עראי, לתוך המסגרת הזאת, וניסה, מסת־עראי, להסתדר בה, כפי שניסיתי בדברי, שהקדמתי לו לאותו ספר, אעֵז להעלות לפניכם שאלה, שהעליתיה לפני עצמי, לאמור: האומנם מסגרת זאת וכזאת יש בה כדי אפשרות דיבור נאות ומספיק באיש ופעלוֹ, ואף אפרוש תשובתי לה, שהיא כסתירה ממנה ובה: הן ולאו.

ב    🔗

לענין התשובה האחת, תשובת הן – “פרקי יותם” אינם מכלל הספרים, הנגלים עלינו בכל שני וחמישי, שבהם בתי־דינים יושבים, שמוקד תחנונם הוא באמירה: ברוגז רחם תזכור, והיא אמירה המתוחה על־פני פרקי הספר, שנמשכנו להם בבואם לפנינו, תחילה, אחד־אחד, בסירוגי־פרסומם, ביחוד מעל דפי “דבר”, ואנו נמשכים להם, רב יתר, עתה עם כינוסם במגילת־ספר. יותרת משיכה זו באה מתוך מעשה־כינוס מסמיך מסה למסה, מאמר למאמר, רשימה לרשימה, מקרב ענין לענין וקירובם מעוררנו להשוות זה לזה, להקיש מזה על זה, ומוכיחנו, כי אף שכל ענין וענין נכתב בשעתו ולשעתו, כוחו יפה מעֵבר לשעתו, והלימוד היוצא מלפני דיונו כמתחזק מעֵבר לשעתו, כשניתן לראותו כחוליה המחוברת לשלפניו ולשלאחריו, והמעיין אינו יכול שלא להפליא, עד־מה מערכת ההגיונות היא עם כל ניעיה וזיעיה, מהם שקוטים מהם סעורים, כמערכה מעוּיֶנת, כביכול נבנתה על פי שיטה סדורה מלכתחילה, בעוד שבאמת אין לפנינו אלא שיטה מסתדרת בדיעבד, או נאמר: מסכת שסוגיותיה נולדו אחת־אחת, מתוך הבינה במאורעות הימים, מאורע־מאורע וזמנו, ואם אמנם נתגבשו כדי תורה שלמה, הרי זה מכוחו של המתבונן, מכוח כשרונו ויכלתו, ויתר עליהם – מכוח אָפיוֹ ויִחודו, ואם להיעזר בהגדרה של נתן רוטנשטרייך לגבי חזיונות אלה וכאלה אומר: אם שיטה היא, והיא אמנם שיטה, שערובתה באישיות בעליה, או בקיצור: שיטתו היא באישיותו והיא הבאה על הבלטהּ בכל שיטה ושיטה שבספר.

ג    🔗

לענין התשובה האחרת, תשובת לאו – אמנם הספר שלפנינו הוא בנותן־הצצה בעולם גדול, עולם הגותו של מחברו, והוא צד נחשב שהקרינתו אישיותו, אך הוא עולמו הגדול ולא עולמו השלם. כדי לעמוד על עולמו השלם אין להסתפק בצד הנגלה לרשות־רבים גדולה יותר, אלא דין לעמוד על הצדדים המכוסים מהם, או, לכל המרובה, ידועים בחלקם זה או זה לרשות המעטים. כדי להעמיד את הבעיה על חוּדה אזכיר שלושה מיטיבי לכת, שכבר הרמזתי עליהם במבואי הספר שלפנינו – הלא הם אהרן מגד, חיים גורי ויורם קניוק, העודרים גם הם, איש־איש ומדורו, באותה מערכה, מערכת “דבר”, והרמזתי עליהם גם משום הצד השוה לישעיהו אברך, אלא ביחוד משום הצד השונה ממנו. הצד השוה – כמותם כמותו סופרים שהם אמנים ביסודם ואמנותם טובעת את אומנותם; הצד השונה – שלא כמותם כמותו, שאם אני מבקש לתפוס מלוא מהותם אין אני יכול להסתפק בהערכה בפובליציסטיקה שלהם, אלא חייב בהערכת הבלטריסטיקה שלהם, שהרי כל הערכה המביאה במנין מאמריהם שלהם ומתעלמת מסיפוריהם ושיריהם, בין על דרך ההבחנה השגורה בין עיקר וטפל או על דרך ההבחנה שאינה שגורה בין עיקר לעיקר, היא הערכה למקוטעין. אבל זאת לזכור, כי כל תחומיהם אלה לא זו בלבד שהם גלויים, אלא הם ממצים את פעלם, שכליו שבט סופרים. מה שאין כן ישעיהו אברך – הוא, אמנם, אינו מניח פתח להבחנה זאת וכזאת, אלא אם כן נניח, כי במגירותיו יש גם יצירי ספרות שאינם בפובליציסטיקה, אבל סיכום הערכתו אי־אפשר לו על דרך השגור, והוא דרך הבא ללמוד וללמד על אדם השלם, תרתי משמע, מתוך שהוא ממשיל עליו משל האילן, שהמתבונן בו מגביה עינו וצד את מראה צמרתו, הגלוי למרחוק, אך מעלים עינו מנופו וגזעו ושרשיו שהצמיחו אותה, והוא מתאמר, כי ראייתו – מלוא ראִיה.

ד    🔗

ותרשוני הערת בינַיִם: יש בי אוורסיה לתיבת צמרת, וביחוד משום שנעשתה כמונח הרוֹוח לסיעת־עסקנים ראשה – צמרת המפלגה, צמרת התנועה, צמרת הרשות וכדומה – וכבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, ואך מעל בימת הכנסת, דבר־תמיהה על אלה, שמודדים או מניחים למדוד לעצמם הגדרה, שהוראתה המרחק הגדול ביותר מן השרשים, ומתוך שהם מתהנים מישיבת־מרומים הם עשויים שידמו, כי כוחם הוא בפרכוסי האויר המנודדם אילך ואילך. אכן, משום חשש האסוציאציה הזאת – מילתא זוטרתא: גב על גב וגג על גג, הועדה המרכזת – דין להדגיש, כי בהפליגנו מצדו הנגלה של בעל “פרקי יותם” לצדדיו הנסתרים, אנו נמצאים בתחומו של איש רוח ותרבות, שנגלותיו יונקים מנסתרותיו, ואם להיעזר במשל האילן נאמר, ששלוחותיו ושׂרעפיו לעברים ולמעלה אחוזים אחיזת־תמיד ודבוקים דיבוק־תמיד בשרשיו למטה.

ה    🔗

עד כאן לשון ההערה, המחייבת הערת־מִשנה: אין בידי לדבר על כל צדדיו, שאינם גלויים לרשות־הרבים, אף שהם משמשים את הרבים – הרי גם בצד הנגלה היה כך. רק מקץ שנים, שנתפרסמו והלכו מאמריו של יותם ויואב, תמידים כסדרם, והיו צרכו של ציבור־קוראים רב מנין ורב פנים, באה רשימה קטנה של גצל קרסל וגילתה ברבים מי הוא, בעצם, הניצב מאחורי צמד הכינויים האלה, ואך פרס סוקולוב עשה יתר פומבי לכך. אפס גם במעט הצדדים שבצנעה, שידעתי בהם או עליהם יש לנו רב – לא מעט שמעתי על עשייתו בבריגדה היהודית ולא מעט שמעתי על עשייתו במסעותיו, כציר שלוח לגויים ויותר מהמה כציר נאמן ליהודים, אך לפי שאינה דומה שמיעה לראִיה, אבליט בחינת בעיני ראיתי, לאמור: לו באתי לפרוש במעשיו המרובים, שידעתי בהם ועליהם, והכרוכים בקניני הרוח והתרבות, בשדה העידוד, העזרה, העצה והתושיה, לספרות וסופריה, לאמנות ואמניה, למחקר ולחוקריו, לחינוך ומחנכיו, ולא בלבד בתחומי המוסד, שהוא נמנה עם ראשיו, אלא בכמה וכמה מוסדות אחרים, שהוא נותן להם מכוחו ומוחו, וביותר לו באתי לפרט את התעניינותו הנבונה ורוגשת כאחת, במשק החי של היצירה ויוצריה, שהוא מתחקה עליו תדיר כדי מלוא ידיעה בו, מלוא בקיאות בו, כמשפטו של שאינו מניח התעניינותו אלא אם נעשה כמומחה בו, לא אספיק. ומסייעתו בכך מידה של תלמיד־חכם על־פי טבע ברייתו ודרך גידולו, שרעבונו לשלמוּת הדעת אינו מרפה ממנו עד בואו על מלוא־ספקו. והתערות כזאת בשרשי התרבות, הספרות, המחקר, שמובאם מן החיים ומוצאם אל החיים, מהיותם עצמם גופי־חיים, – היא־היא הקרקע המפרנסת גם את שיחו, ושיח תרתי משמע, – שיח שבעל־פה והידוע לרשות־רבים קטנה יותר, שיח־שבכתב והידוע לרשות־רבים גדולה יותר.

לאחר שיצאתי במקצת ידי חובת הסקירה הכוללת של אישיותו, מסד עשיותיו, כדי להראות, כי המסגרת, שהמסיבה הזאת מצוּוה עליה, היא כמסגרת מפנים למסגרת – דומה כי מותר לנו לומר, כי מערכת היִחוסים שבין הצד שהוא מגולה יותר לבין הצדדים שהם מכוסים יותר, היא מערכת יִחוסים מופלאה, שעיקרה בסמיכת־גומלין, לאמור: אשרי מי שמדרשו סמוך על מעשיו, כשם שמעשיו סמוכים על מדרשו, כפי שבא על ביטויו ב“פרקי יותם”.

ו    🔗

ונפתח בחלוקה, שאפילו כשהיא מדומה מבחינה מהותית, הריהי מסייעה מבחינה מתודית. הלא היא החלוקה בין ה“מה” וה“איך”. לענין ה“מה” – הרי הנושאים הנידונים רובם ככולם פוגעים בעין העגולה, ואף אלה שהוחזקו להם לקוראים כטפלה לעיקר, ואפילו כטפלה לגופה, בירורם ואופן בירורם מעלם כדי עיקר, והקוראים, שטעו כדרך שטעו, תמהים על עצמם שלא הבינו מלכתחילה, קודם הקריאה, מה שהובן להם בדיעבד, לאחריה. לענין ה“איך” – דרך הדיון ודרכיו, על אמצעי הביטוי וסממניו עשויים כפי שעניינים של עיקר נותנים ומחייבים, באופן שתוכן וצורה ישאו בד־בבד דבר שלא ייתכן בלא ויתור על המנהג הרוֹוח להיפטר מחובת האמירה וזכותה באפרורית משועממה של מיני שגרה ודיִש מזה ובססגונית רוהבה של מיני פתיעה וגירוי מזה, אלא מתוך בדיקה ובקרה של משקל המלה, הפיסקה, החטיבה, שיהא בהם כדי מתיחת יכלתו של המביע במיצוי ובחידוש, בין במה שמחייב כובד של רצינות בין במה שמתיר קלות של הומור וכיוצא בצמדי־ניגודים אלה וכאלה בתוך מערכת הגות והסברה, מתוך אחריות קודם־כל כלפי עצמו וממילא כלפי זולתו. והיא הנותנת, כי ככל שה“מה” וה“איך” מתלכדים ביותר, הרי ליכודם במזל תאומים של חומרת־ענין וחמדת־לשון, והיא לשון, היונקת מתחומם של רבדי שלשום רחוק ואתמול קרוב, ומיזוגם כלשון היום הזה, ולא אאריך בזה, שכן לשונו ולשונותיו הם ענין לקונטרס מיוחד שכתבתי ופרסומו קרוב. אבל, כאמור, החלוקה בין “מה” ו“איך” היא מדומה, ולא בלבד פה ועתה, וביאור זיווגם, העולה יפה, קצתו נרמז בכותרת־המִשנה, שמחברם רשמם בראש רבים מפרקיו: מזוית אחרת. לשטחו של דבר באה אותה כותרת להגדיר אָפיוֹ של החיבור, כדי להבדיל בין מדורו שלו לבין מדורים אחרים ושונים, שמנינם מרובה, ואף בינו לבין מדורים אחרים ודומים, שמנינם מועט. אבל לתוכו של דבר, באה להגדיר דרכו של המחבר, שאינו נלאה לבקש ולמצוא בכל ענין וענין הנידון לו אפשרות עיון ודיון מזוית אחרת, העשויה לחדד את הראִיה ולרענן את חזותה. לא קל לקיים בעתון מדור שחלל־נשימתו הוא לא בלבד במחיצה המתרחבת והולכת בין ז’ורנַליסטיקה לבין פובליציסטיקה, אלא אף במחיצה המצטמצמת והולכת בין פובליציסטיקה ואסייאיסטיקה. והנה, לא דיו שהוא מכלכל מדורו כתכונתו, הוא עשאו מוקד־התעניינות של קהל־קוראים רב, וכבר מִלתי אמורה ואחזור עליה גם עתה: ועיקר הצלחתו במה שנתחדש בשלו מנהג ישן והוא הסקרנות־שבשאלה הנשאלת בימות־החול: שבּתוֹ של מי, וההתעוררות שבתשובה הנענית בערבי שבתות: שבּתוֹ של יותם.

ז    🔗

אבל אם להצלחה, ראוי שאזכיר מה שנראה בעיני הגדולה שבהצלחותיו, שעלתה בידו לקיים מנהגם של ישראל במחציתה האחת: נתבע למשכן ונענה, ולהשתמט ממחציתו האחרת: נתבע לעגל ונענה. והריני מפרש את הצלחתו מתוך שאני משער השערתו: אם אפשר, בדחקוֹ של דוחק, לפרנס מעמד, כפול־פנים כזה של ישראל במדבר, אי־אפשר ואסור לפרנסו בארץ־חפץ. מתוך כך תובן מלחמתו בכל מיני עבודה זרה ואבזריה, שפשטו בדור, והם כמעֵבר למקומם ולזמנם, המבקשים לעמוד על כך יקיימו: ניתי ספר ונחזי. הלכך המשאלה שבפינו: זכה, יקירנו, וזכּנוּ ברוב שבתות כאשר זכית וזיכית אותנו, אמן.

[ט' שבט תשל"ז]