בראשית שנות העשרים הופיעו שיריו הראשונים של א. מאנגר.

הרחוב היהודי בפולין הקשיב לשירת “הכאליאסטרע” (החבורה): פרץ מארקיש, מלך ראוויטש, אורי צבי גרינברג ואחרים. המילה “כאליאסטרע” – מקורה משירו של משה ברודרזון שהדפיס בכתב עת בלודז ב־1922: “מיר יונגע, מיר – אַ פריילעכע צעזונגענע כאַליאַסטרע, / מיר גייען אין אַן אומבאַוווּסטן וועג / אין טיפע מרה־שחורהדיקע טעג, / אין נעכט פון שרעק, / פּער אספּערא אַד אַסטראַ – דורך דערנער ביז צו שטערן” (אנו בחורים, אנו – כאליאסטרה עליזה, משתוררת, אנו צועדים בדרך לא ידועה, בימים עמוסי מרה שחורה, בלילות אימה, פער אספערא אד אסטרא, דרך קוצים לכוכבים). שלושה משוררים. אימי המלחמה בעקבי שירם. אורי צבי גרינברג הגיע לוורשה מלמברג, פרץ מארקיש ממוסקבה־קייב, מלך ראוויטש – מווין. אורי צבי גרינברג – ציוני עברי נלהב, פרץ מארקיש – קומוניסט אידיאליסטי, מלך ראוויטש – מאוהב בשליחותה של ספרות יידיש.

מן הדין כי נציין, כי בטרם נקראה חבורה זו בשם “כאליאסטרע” היא נקראה “רינגען”. רינגען היה כתב עת, אשר הוציא בוורשה ד"ר מיכאל ווייכרט. כתב עת זה צידד באקספרסיוניזם, אסכולה אשר חתרה לגלות את סמליות הדברים ואת מהות ההתרשמויות, ושאפה לתת ביטוי לחווייה הפנימית. יניקתו של האקספרסיוניזם מאימי המלחמה. הסגנון – פאטיתי. כל העולם נראה כתוהו ובוהו רותח וזועם ומטולטל בזעזועים חברתיים עצומים. שלושה משוררים, אשר לפי עדותו של מ. ראוויטש: מפיו של פרץ מארקיש געשו פושקין ומיאקובסקי, מפיו של אורי צבי גרינברג – רבי יהודה הלוי וח. נ. ביאליק והפואימה שלו “מעפיסטא” ומפיו של מ. ראוויטש – שפינוזה, וולט וויטמן ומשה לייב הלפרין. ומן הדין, כי נצרף לחבורה הזו את י. י. זינגר, אשר לא נסחף לאיזמים, כי על כל היה פרוזאיקן סולידי ומיושב ואת משה ברודרזון מגדולי ניגון־יידיש־ושובבות־לשון.

מה“רינגען” נולדה ה“כאליאסטרע”.

בכתב עת ראשון הכריז פרץ מארקיש: “– אומרו – שוידערלעכע וויי געשרייען פון אָפּגעריסענע בערגישע לאַווינעס, וואָס טראָגן זיך אין אָפּגרונט (– אינמרגע – זעקות איומות של אש פורצת מהרי געש, הדוהרות לתהומות) וכה הוסיפו וכתבו: “מען טונקט די פּענעס נישט אין טינט, נאָר אין בלוט, און אַז מען שרייבט נישט אויף פּאַפּיר, נאָר אויף הויט פון מענטשלעכע לייבער – (אין אנו טובלים את העטים בדיו, רק בדם, אין אנו כותבים על נייר, אלא על עורם של גופי אדם). הפואימות הראשונות שהופיעו ב”כאליאסטרע”: “וועלט באַרג אַראָפּ” (עולם במורד) – לא. צ. גרינברג “צום אָרעמען מאָלצייט (לסעודה הענייה ) לפ. מארקיש, געזאַנג צום מענטשלעכן גוף” (שירה לגופו של אדם) למ. ראוויטש.

(נציין, כי באותם הימים פרסם א. צ. גרינברג כתב עת בשם: “אַלבאַטראָס” – הופיע רק גליון אחד, ובעריכתו של מ. ראוויטש ירחון בשם “די וואָג” – הופיעו שלושה גליונות – והנוסח – נוסח ה“כאַליאַסטרע”).

השירה חיפשה את דרכה. היא מרדה במציאות ושרה לה שירי הודייה. היא אהבה את החיים וקטרגה עליהם בשירים, שהסבל והמחאה זעקו מכל שורה. היא פסחה על הסעיפים. ברחה מ“האני” לצוותא וחוזר חלילה. עסקה בכבשוני הבריאה ובכבשוני האדם היחיד, שעולמו אחרי מלחמת העולם הראשונה נהרס. היא קלטה סודות ורמזים וסמלים שונים למיניהם. שחקה במחבואים גם עם אלהים עם השטן. השירה היתה נתונה בצבת של נסיונות. השירה האולטרה־מודרנית נאבקה על הכרתה, הציצה מן החרכים, צעדה לקראת המסתורין, אמצה את הנגלה ופתחה שערים רבים.

ה“כאליאסטרע” אספה בדרכה פרודות יקרות של שירה: צער ומכאובים ושמחה.

לשירת ה“כאליאסטרע” היו מעמקים משלה: ליריקה, מחשבה, הגות. חותמה: חיפוש דרך. לבטים.

ב־1918 פורסם המאניפסט של הפוטוריזם הקומוניסטי, והוא הכריז כי “מעתה יחד עם חיסול המשטר הצארי מבוטל דיור האמנות במחסנים ובאורוות של הגאון האנושי – בארמונות, גאלריות, סאלונים, ספריות, תיאטרונים. בשם ההתקדמות הגדולה של שוויונו של כל אדם בפני התרבו, המלה החופשית של האישיות היוצרת תכתב על הצטלבויות, קירות הבתים, הגדרות, הגגות, רחובות עירנו, בישובים ועל גגות האוטומובילים, הכרכרות, החשמליות ועל שמלות כל האזרחים. בכל גוני הקשת יתחלפו תמונות (צבעים) ברחובות ובכיכרות מבית אל בית, ישמחו, יאצילו את עינו (טעמו) של עובר־אורח. הציירים והסופרים חייבים לקחת ללא־השהייה סירים מלאי צבעים, ובמכחולי אומונותם להאיר ולקשט את כל הצלעות, המצחים והחזות של הערים, של תחנות־הרכבת ועדרי קרונות מסילות־הברזל הרצים־לעולם. יהי מעתה, שאזרח העובר ברחוב יתענג בכל רגע ורגע על עומק המחשבה של בני הזמן הגדולים, יתבונן בבוהק הצבעוני של השמחה היפה היום, יקשיב למוזיקה־מלודיה, רעימה, שאון – של מלחינים נהדרים בכל אתר, יהיו הרחובות לחג האמנות לכל. ואם יהיה כדברינו, כל אחד בצאתו לרחוב יתעלה, יחכם מהסתכלות ביופי במקום הרחובות של היום – ספרי הברזל (השלטים), המכוסים דף אחר דף בכתבי אהבת הבצע, החמדנות, הנוולות הנצלנית והכהיון השפל, המנוולים את הנפש והמעליבים את העין. “כל האמנות – לכל העם”. הדבקת השירים ותליית התמונה הראשונה תבוצע במוסקבה יום צאת עתוננו” (הדברים נדפסו ב“עיתון הפוטוריסטי: מס' 1 מוסקבה, 15 במרס 1918. התרגום העברי של המאניפסט מופיע ב”הספרות" – רבעון למדע הספרות כרך א 3–4, סתיו–חורף 1968/69 תשכ"ט).

בין החתומים על המאניפסט המשורר מאיאקובסקי.

באירופה ובאמריקה פעלו אסכולות שיריות. הדדאיזם חיפש מקלט בסמלים תלושים. ממנו צמח הסורריאליזם. עלו ובקעו ספקולציות מטפיזיות.

אם גבורו של דוסטוייבסקי ב“שדים” רצה להחזיר את הכרטיס לבורא העולם, רצו גבורי השירה החדשה באירופה בראשית שנות העשרים להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. אי־פה, אי־שם קיים היה מפגש בין שירת יידיש לבין שירת אירופה. פחדי מלחמת העולם הראשונה רבצו על כולם. האדם ירד מנכסיו. אולם קיומו של האדם היהודי היה מעורער יותר. כי תוכו היה אחר. עולמו אחר. מהותו אחרת. הקרקע הרופסת שלו שקעה שקיעות קשות ואיומות. כצל הוא התהלך על אדמתה של פולין.

עיני השירה היו פקוחות לרווחה. הן ראו את המציאות. את המפולת. את האבדן.

בעקבי המשורר הרומני טוּדוֹר אַרגזי הוציא מאנגר כתב־עת “געציילטע ווערטער” (מלים ספורות). זה היה בשנת 1929. כתב־עת זה הופיע מ־2 באוגוסט 1929 עד 10 באוקטובר 1930. שנים־עשר קונטרסים.

כותב דב סדן: עם י"ב הקונטרסים:

“דרך הוצאתו מסמנת את קו נדודיו של עורכם – ארבעת הקונטרסים הראשונים נדפסו ברומניה (צ’רנוביץ), שבעת הקונטרסים שלאחריהם – בפולין (קראקא) והקונטרס האחרון בלטביה (ריגה); וציונו של קו־הנדודים הוא בנותן־ענין גם לגבי תולדות־חייו, גם לגבי תולדות־יצירתו – על פי הקו הזה ערך המשורר, בימים ההם, את מסעו בישובי־היהודים, ועשה נפשות הרבה לעיקר שבו, הוא שירתו, כשם שעשה נפשות מעט ללוואי שלה, היא ביקורתו; וספק האם מקרה הוא, כי הראשון לספרי שירתו “שטערן אויפן דאַך” (כוכבים על הגג) וראשוני קונטרסי “געציילטע ווערטער” – שנת הופעתם אחת”. מוסיף דב סדן ואומר, כי לקונטרסים לא היה המשך. מה שאין כן לשיריו.

מה היה תפקידן של “געציילטע ווערטער”?

“מיט געציילטע עיקר־ווערטער ווילן מיר מעסטן די מאָדערנע יידישע ליטעראַטור, דאָס מאָדערנע יידישע טעאַטער און די מאָדערנע יידישע קונסט און זייער שייכות צו דער וועלט” (למדוד במלים ספורות את הספרות היהודית המודרנית, התיאטרון היהודי המודרני והאמנות היהודית המודרנית ושייכותם לעולם). הוא מכריז על פרוגרמה: “קודם־כל הילכיק צעקנאַקן די לייז וואָס האָבן זיך איינגעגראָבן אין די חן־גריבעלעך פון דער יידישער ליטעראַטור (כדי לפצח את הכינים שנתקננו בגומות־החן של ספרות יידיש). הספרות – אומר מאנגר – אף היא זקוקה לבריקדות. מגייס הוא ע”כ את הטרובדורים וכל הלוחמים מארבע כנפות הארץ. ההכרזה היא פתטית: “מיר ווילן צוריק אָנטאָן די קרוין דער גערודפטער שיינקייט – דעם יידישן ליד” (ברצוננו לשים מחדש את העטרה על ראש היופי הנרדף – ראשו של השיר היהודי).

האכסטזה של מאנגר המריאה שחקים והכריז במניפסט:

“צייכענען דעם וועג. – קיינמאָל ביז איצט האָבן זיך נישט גערייצט אַזויפיל סימבאָלן. אונדזער דור וואַקלט זיך צווישן יאָ און ניין. דער צעשויבערטער קאָפּ פון האַמלעט שווימט דורך אונדזערע שלאָפלאָזע נעכט, דאָס ליידן פון אונדזער דור האָט געצייכנט בלוט און צעוואָרפן צלמים איבער אַלע שליאַכן פון דער וועלט. דער קריסטוס־קאָפּ כליפּעט סימבאָליש אין אונדזער חלום. אונדזערע וווּנדן דאַרפן טרייסט. די האַנט פון הייליקן פראַנציסקוס פון אַסיס ליגט אויף אונדזער האַרץ. אונדזער בלוט שטורעמט רעוולאָלט. די פאַקל פון פּראָמעטעאוס בליצט פאַר אונדזערע אויגן. די נערוון לעכצן צו פרייד און עקסטאַזן, די גאָלדענע געשטאַלט פון הייליקן בעל־שם־טוב צייכנט זיך בולט אויף די האָריזאָנטן”.

(לשרטט את הדרך. אף פעם עד ימינו אלה לא קסמו כל כך הרבה סמלים. דורנו מתנדנד בין כן ולא. ראשו הפרוע של המלט שוחה בלילותינו נדודי־שינה. יסורי דורנו – סימנם דם וצלבים הרוסים בכל מרחבי תבל. ראשו של ישו מיבב בצורה סמלית בחלומנו. יסורינו זקוקים לנחמה. ידו של פרנציסקוס הקדוש מאסיס, מונחת על לבנו. דמנו סוער – מרד. שלהבתו של פרומיתיאוס בורקת נגד עינינו. העצבים נכספים לשמחות ואכסטזות, דמות־הזהב של הבעש"ט הקדוש מסתמנת בצורה בולטת על פני האפקים).

מדבר כאן אדם צעיר שאיננו כובש את האנרגיה העצומה התוססת בו. הוא מאמין בהצלחתו, כי ע“כ הוא יצא להיאבק על כבודה של השירה ביידיש, שירה “שערכה ערך”. האכסטזה של מאנגר מוליכה אותו להפרזות, אולם בכוחה של ההפרזה “לפצח את הכינים שנתקננו בגומות־החן של הספרות”. אין אתה יודע מהמניפסט מה הן הכינים. אולם הקורא הרגיש, כי הנה בא משורר ובאמתחתו שיר אחר. הנכון הוא שהקורא וכן המבקר עוד לא הבחין מה יסודו ומה טיבו של השיר החדש. אולם – הוא האמין באגדת הבעש”ט. בגילוי אליהו. הוא האמין בסמלים הגדולים שיש להם קשר הדוק עם העבר, שנשתיירה בהם מסורת גדולה: דמויות, שלהן תוכן גדול של אגדה ונס, של חלום ושאיפה לאהבה, ליופי, לניגון.

דמותו של מאנגר כבר ב“געציילטע ווערטער” (מלים ספורות) הסתמנה על פני אפקיה של ספרות יידיש. אין פלא, כי בגליון ראשון מופיעה הבלאדה: “די באַלאַדע פון דעם לייזיקן און דעם געקרייצטן” (הבלאדה על מוכה הכינים והצלוב). ובבלאדה גם מחייב המשורר את ישו להודות:

(מוּכה־הכנים, אני מאמין כי פי שלושה קדוש דמעתך ואבקך).

ולמוּכה־הכינים יש תפקיד בחיים: לצאת לכפר, למצוא בו פת־לחם, למצוא בו כוס יי“ש, כי ע”כ הורס המשורר את האשליה שכתרו של הצלוב קדוש יותר מההדמע של מוּכה־הכינם, שכתרו קדוש מכאבו, כאב נודד.

בגליון הראשון נתפרסם המניפסט השירי של איציק מאנגר:

מניפסט שירי זה הכריז: שיר הוא סך־הכל. של יגון וכאב. של תהייה והיסוס, של שחוק וערגה. הנה כלי המלאכה של השירה. מציאותה, אחיזתה, כפות המאזניים ואבני המשקל. הנה האוצרות הגנוזים בחביוניה, העולמות השקועים בה, מצולות נפשה. מאנגר יצא בעקבי המניפסט הזה וניסה לממש אותו בשירו, בחרוזיו, בקצבו. כי זוהי דעתו של המשורר: "השירה היא האמנות היפה והאצילה ביותר מכל האמנויות. כל הדרכים מוליכות אליה וכל הדרכים מוליכות ממנה.

אמת המידה היא – ההישג".

המניפסט הזה לא קרא למשורר להתפרק מנושאים. הוא היטל על עצמו לראות שיר:

ולא סתם שיר – אלא “דאָס עכטע גאָלד פון פּאָעזיע” – מיטב הזהב של השיר. בפחות מזה לא הסתפק.

המניפסט המאנגרי הזה יצק את היסוד לבנין שירתו. בכל המניפסט הזה הוא לא גרס רוח אלוהים, כי אם רוח האדם ומעלליו. חוקים קבע המסאי הצעיר: משורר, חוזה, חולם, איש ההזייה, בנאי, איש הלך־הנפש ומראה־העינים; אם שיר הוא סך־הכל, הרי זה מחייב לפתוח במפתח־הנפש את כל השערים וכשנאחז כבר בחוטי הזמן – מצווה הוא לשזור לתוכו את כל מסתרי הנפש של נודדים, ילדים, אמהות, רוחות הרודפות אחרי הצללים כאחר הפרעושים. הנה כך חש על עצמו מאנגר הצעיר את מציאותה של השירה ובמשך ארבעים שנות שירה הוא עשה בה בחכמה, פתח דלתות, גנים נעולים, וברוח השיר חתם פעימות לב ושריקות־רוח וניצוצות, כסופים וחזיונות וניגונים של המוני בית ישראל. בתכלית הפשטות: בעל בעמיו. בעל בקינותיו וסליחותיו, במערכי־לבו, במשובתו, בתיאטראות ובקרקסאות שבו. בקלות ראשו ובהלכה החמורה, בבדיחה ובשעשוע, במוקיון ובבדחן, טבול בצחוק ובזיעה ניגרת. בעל בעמיו: על דרכי הטעם, ההליכה וההגיון שלו.

הוא בא לפמליה של זמרי ברודי, ללהקת חסידים, לנוודים, לאנשי שם ואנשי עלילה ואמר להם: בואו אתי לשוק היהודי של המאה העשרים. היהודים זקוקים לניגון טוב, לדמעה מלוחה, להתפרקות. הם מתגעגעים לראות מחדש את אברהם אבינו ואת הנס של מגילת אסתר – בואו אתי ונראה להם כל זה:

(אוחז בידי, מובילני הסב / על בורות וערים וכפרים / הערים הן קטנות, הכפרים הם גדולים – ואנו פוסעים ועוברים. – תרגם: ב. טנא)

כי הרי כך הבטיח ב־1929: “אין יעדן דאָרף, אין יעדער שטאָט. אין יעדער מדבר”. (בכל כפר. בכל עיר. בכל מדבר).

בפולין, בין שתי מלחמות עולם, חי ויצר משורר יידיש מופלא, ישראל שטרן. באחד משיריו “איך בין קיינעם נישט מקנא” (לא קנאתי באיש בדבר) הוא שר:

“איך בין קיינעם נישט מקנא / סיידן דעם טיפן געזאַנג פון דער שטילקייט, וואָס יאָגט נאָך דעם גאַנג / דעם געזונטן און פאַפּלאָנטערטן גאַנג פון די וואָרצלען. ביי אַ בוים”.

(לא קנאתי באיש, בדבר, אלא בשיר העמוק של דמי / הדולק אחרי ההילוך, ההילוך הבריא, המביך של שרשי האילן. – תרגם: משה בסוק)

מי שיודע את סוד הצמיחה, סודם של שרשים (דוק: תרבותיים, חברתיים, סוציולוגיים, פוליטיים, היסטוריים וכו'); כל היודע לעקוב אחר ההסתעפויות של שרשי האילן האנושי והחברתי; כל מי שאיננו מתחיל מהגזע, או מהצמרת, אלא מהשורש ולו עין ולב – וכשרון: האמן בשירתו. בדברו.

גדלותו של מאנגר נעוצה בהילוכו הבריא הסבוך של שורשי האילן של עמו. של נסיון לדעת את ניגונו, את מקורותיו, את שורשיו – וזה מראשית דרכו.

הוא עלה והעפיל בבלאדות ובמחזות העממיים מהכלות העניות, מפושטי־היד הזקנים, מהמשרתות ומאהביהן, מגיבורים מרי נפש, מלקטי סמרטוטים, המחפשים אוצר – לבעל־שם־טוב ואליהו הנביא, – לעולם המגילה ולדרכי התנ"ך היפות והעצובות.

מעטים הדברים על ראשית דרכו השירית של איציק מאנגר.

בזכרונות לבית הלל מאנגר מספר י. קארא כי היתה ברשותו מחברת אשר הכילה את נסיונותיו השיריים הראשונים של איציק. הדפים הראשונים היו כתובים באותיות לטיניות בכתיב גרמני. לפי עדותו של אחיו נאָטע, החל איציק לכתוב במחברתו מגיל חמש־עשרה. כאן נמצאה רשימה על מוריס רוזנפלד וכן־אי־אלו שירים משלו. השירים האחרונים שבמחברת נכתבו כבר באותיות יהודיות, ביניהם שירו הראשון “דאָס גאַסנמיידל” (הזונה), שראה אור בכתב־עת בצ’רנוביץ בשם “קולטור” – יולי 1921.

השיר זכה לאי־אלו תיקונים בספרו “שטערן אויפן דאַך” (כוכבים על הגג), בוקרשט 1929.

במקורו הראשון אנו קוראים:

“דאָס גאַסנמיידל” (באלאדע):

דורך דער טריבער אָסיעננאַכט / בלאָנדזשעט אום אַ מיידל שטום / צו אַ שאָטן פון דער ערד ווינקט זי: “קום!” / און ווי ווילד זי ציטערט אויף / האָט דער שאָטן זי דערהערט? / לאַנגזאַם, לאַנגזאַם הייבט ער זיך פון דער ערד. / און ער שפּרייט די שאָטנהענט / ציט זי קרום / און ער נעמט מיט הענט – צוויי שלענג / זי אַרום. / און די נאַכט פאַרשלינגט איר וויי, און איר קלאָג / ווייט אין מזרח ציטערט אויף / דער טאָג.

הערה: המלים באותיות שמנות מציינים את השורות שנמחקו מהשיר, כפי שנדפס בספרו הראשון.

(בליל סתיו גלוח / תועה נערה דומם / לצל על פני אדמה / רומזת היא: “בוא!” / ברעדה הפראי / השמע הצל קולה? / אט־אט – התרומם הוא / מן האדמה / והוא פורש ידי־הצל / מושך אותה עקום / ובשתי ידי הנחש הוא חובק אותה / והלילה בולע כאבה / ואת בכיה / הרחק במזרח נרעד בשקט היום).

מספר אחיו, כי ב־1918, חייט אינטליגנטי, שהיה גם פובליציסט, הפגיש את איציק עם המשורר הרומני דמונסטנה בוטז והלה יעץ לו ללמוד היטב את השפה הרומנית ולכתוב בשפת־הארץ או בגרמנית.

כבר בראשית דרכו הוכיח את עצמו המשורר כבר־שיחה בעניני ספרות, כמרצה שהדמיון והפיוט, הגרוטסק הרומאנטי והאינטואיציה העמוקה של אמיתות קוסמיות וארציות ליוו את דבריו.

מאנגר בראשית דרכו אהב להופיע בפני פועלים צעירים, או אינטליגנציה שהיתה חסרה ידיעה ביידיש בסיסית. שעות רבות היה מרתק את הציבור בהרצאותיו על שלום־עליכם, מנדלי, פולקלור עממי, גולדפאדן, זבאַרז’ר. הוא הביא לציבור בהופעותיו הראשונות מקסם־המראות, מעמקות המחשבה, מפלאי־לשון־יידיש, מהתלהבותו הרבה לדבר היוצר, לערכים התוכיים הגדולים של תרבות יהודית ואנושית.

איעזר בעדותו של שלמה ביקל בספרו “רומעניע” (פאַרלאַג קיום – בוענאָס איירעס, תשכ"ב – 1961) על ראשיתו של איציק מאנגר.

הפרק על מאנגר בספרו של שלמה ביקל עוסק באלמנטים בשירו על רקע ביאוגרפי ונופי.

את שנותיו הראשונות בילה מאנגר בעיר הבירה של בוקובינה.

מצ’רנוביץ לקולומיי אשר במזרח־גליציה – מהלך של שעה וחצי נסיעה ברכבת. משם בדרך מפותלת, עקלתונית, בעליות וירידות – מובילה דרך לשרשרת הקרפטים, ביתו של הסבא מצד אביו. בדרכים מפותלות אלה, לפני מאתיים שנה בערך, טייל שם “סאנקט־בעשט”, עמוס: “גאָלדענע זעונגען אויפן פאָן פון נאַכט” (מראות־זהב על רקע של לילה).

נוף זה בין קוסב וקיטב רוחש פחדים ומיסתורין.

כאן ב“מלכות הלילה” קלט הנער “דאָס לכט פון די טונקעלע וועגן” (אור הדרכים העמומות), שם נגלה לפניו חזון־הבלאדה, כפי שהוא מספר בספרו “שטערן אויפן דאַך” (כוכבים על הגג):

(ועכשיו אותם מצאתי / עכשיו לעד הם שלי: / אורן של דרכים האפילו / וזהב־זהורות הפלאי. – תרגם: ב. טנא).

ידיעת הנוף בו צמחה החוויה השירית – היא חלק מידיעת היצירה של המשורר.

אולי אין זה מקרה, אומר המבקר ש. ביקל, כי על רכסי ההרים נגלית אגדת הבעש“ט באור העמום, בפרישות של הילוך סודי, מסתורי, מה שאין כן תחת השמים הגלויים של ה”סטעפּ" – הערבה – כאן נושמת האגדה בהתגלות, בנס. על כן – באשר הובילה עגלתו של הסבא את הנער מקולומיי, קרוב יותר לרכסי ההרים, עלתה החרדה בלב: האם אין הסבא מוביל אותו לעקידה? רק לאור הרטט הנפשי אשר ראה את “הר המוריה”, גובש בנפש הנער הרגיש חזון הבלאדה של העקדה.

בדרכי הקרפטים של הסבא רואה הנכד:

(הכלות הלבנות של ההרים, בודות עם געש־המים סכנות, כיצד לאחוז עינים, להוליך שולל, לפתות את הילדים הבלונדיים של הבקתות הדלות).

הגדרתו של מאנגר כי הבלאדה היא “די וויזיע פון בלוט” (חזון־הדם) נובעת מהעובדה, כי את החזון הזה הוא ספג לתוכו עם אתמוספירת־הנוף מימי נעוריו. חשוב לציין, כי דווקא נוף זה הוא אשר השריש בלבו של הנער את חשיבותו ואצילותו של היופי והקדושה שבחיים ובעולם.

ע“כ בדרכי הבעש”ט – אף הוא, המשורר, עושה שליחות:

(בשמחה אל השמש הוא רץ / להקיש על דרכים אפורות את השורה / כי קדוש הוא העולם ופי־שלושה יפה).

כבר כאן, בנפתולי הדרכים בין קוּסב לקיטב נזרעו גרעיני הפגישה בין החיוך הילדותי והערפל הבלאדי, בין הפחדים והשובבנות האיתנה של השיר־העממי.

סטופּטשט – הנוף של הבלאדה; יאַס, בירתה של מולדביה – הנוף הסוציאלי לשיר העממי והאבניים של האבא – בית החייט על ניגוניו – הלבורטוריה לשירו.

כאן, ביאס – מפגשו של מאנגר עם ירושתו של א. גולדפאדן; לגולדפאדן, אליבא דמאנגר, אירע מעשה שאול המלך: מה שאול יצא לבקש אתונות ומצא מלוכה, אף הוא גולדפאדן, יצא כדרך שאר משכילים, לבקש את “אתונות החסידים” וללמדם פרק “בלק” ומצא מלוכה: התיאטר היהודי. ביאס היתה רכונה “שולמית” היפה על ערשו של ילד והנעימה את שנתו בשירי־געגועים לגולדפאדן.

אברהם גולדפאדן, אבי התיאטר היידי החדש, הוא שושבין חשוב ביותר במערכת־שירו של מאנגר. הרי את דמותו ב“דמויות קרובות” שרטט באהבה ובהערצה. הוא ליווה את פסיעותיו הקצובות על פני רחובות העיר העתיקה והנאה, השטופים בזיווה של חמה. מאנגר ראה בעיני רוחו את הסבלים, בעלי עגלות, חנוונים שעמדו בפתחי חנויותיהם, הסירו כובעיהם לפניו. בעד החלונות הפתוחים הגיעו אליו צלילים. מזמרים! אם שרה שיר ערש לתינוקה: “שכב, הרדם, שרה’לה / שרה אמך, שרה’לה”. מקהלה של נערות־חייטניות מפזמות בבית מלאכה: “סבו הריחיים / בחריצות כפיים”. שוליא־של־סנדלר מקיש בפטישו ומפטיר בנהימה:

“ריקא ברחוב הולך לשוח / והוא תורה ידעה חסר / הולך בטל ורועה רוח / ועושה כל דבר אסור”.

קנא מאנגר בגולדפאדן, כי ע"כ לא זמרה סתם היא זו, אלא זמרה שיש בה מנוסח־התיאטר.

מאנגר הוא המשך אמנות לגולדפאדן, המשך לזמרה שיש בה מנוסח התיאטר. ממנו נטל את ריחם וסמלם של “השקדים והצימוקים” הצומחים על העץ העתיק והרענן של נשמת העם. בתיאור מותו של גולדפאדן בספרו של מאנגר “דמיות קרובות”, רוטט חזונו הבלאדיסטי של המשורר. מלאך־המוות הבא אל מיטת־גסיסתו של אבי־התיאטר היידי במסכה, צוחק בטוב לבב: “אתה אשף־המסכות הגדול אשר לבמת יידיש־דויטש”? מאשף מסכות זה ירש שירו של מאנגר את ההתנצחות בין שני הקוני־למל, את שירי שולמית היפה, את נופה של יאס, המטרופולן העתיקה והנאה של מולדאביה.

בחגיגת גולדפאדן בגן “ז’יבניצה” הבוקרשטי ב־9 במאי 1926, אמר מאנגר:

“תוך הרהורים בגולדפאדן ניצתו פתאום החלונות (של יאס העיר) בנשף־מסיכות נפלא, דמויות ומסיכות באלף גוני הקשת, הסינתיזה של משחק פורים ושל הלך־הרוח הלירי. מבעד לנשף המסיכות הבזיקו פניו של הלוליין הגאוני גולדפאדן. וראה ראיתי בדמותה של המכשפה, הנושאת בקפליה את “הקומיות־של־הראש־למטה” הגרוטסקית של שני ה”קוני־למל" ושל “עשרת הדברות”, את הכחול הלירי של “שולמית” ושל “עקידת יצחק” ואת הדיקלמאטורי־פאתיטי של “בר־כוכבא”.

שתי דמויות־בלהות סמליות מעל לחיינו: עגל הזהב וגדי הזהב. עגל הזהב – סמל הרפאגון הנצחי, ואילו בסימן גדי הזהב – סמל הלך־הרוח היידי – עומד גולדפאדן, וכאן אנו באים אתו במגע, כולנו, כל אלה המוסיפים לארוג את מארג הזהב של התרבות היידית העממית הגדולה".

גם בספרו “שטערן אין שטויב” (כוכבים באבק) מלווה המשורר את אברהם גולדפאדן לעת זקנה.

(הוי התאבכי נה שלהבת / האירי נא שוב על הנס / שנות חיינו היפות ביותר / עלי במות יאס ואודס. – תרגם: מ. אמיתי).

אין כל פלא כי מאנגר שר שיר תהילה לאבי התיאטרון היהודי אשר הזדהה הזדהות מלאה עם דלת־העם והשתתף בגורלו המר של איש העם בן החצר האפלה והמרופשת. העממיות היתה צור מחצבתו והיא פורצת עם כל החן העממי מכל שיר, מכל פזמון ומכל דרמה.

צבי זוהר במאמרו על אבי התיאטרון היהודי (80 שנה לתיאטרונו של אברהם גולדפאדן) כתב: “ישיבתו בתוך עמו היא שגיבשה את החוליה האמנותית, המרתקת אותו אל מקורות הדרמאטורגיה העממית – אל הפורים־שפיל ואל מזמרי הזמירות, אשר מהם שאב את כוח התנופה וההעזה להתגבר על דעות קדומות, תוך שאיבה ממקורות עממיים, המפרים כל דראמה”.

בתוך השכבה העממית של בתי־המרזח הניח גולדפאדן את אבן־הפינה לתיאטרון היהודי. אמנם בתקופה מסויימת הסתגל לקהל, אבל תוך כדי נסיונותיו נתגבש טעמו והיה לנוסח היאחזותו. בנושאים עממיים דירבנה את שירתו העממית, פיתחה את האינטואיציה של דרמאטורג עממי והוסיפה לו חינניות עממית. בזכות היצירה היהודית שנתעלתה במשך הזמן יכול היה מאנגר לחזור אל הריאליזם הפשוט של שירת “עמך” נוסח גולדפאדן; וכך יכול היה בעל ה“חומש־לידער” לשאוב מאוצרותיה של הלשון שנתחנכה ונתעדנה בדוק היצירה הגדולה ממנדלי, שלום־עליכם, פרץ וכו' על ניביה האמנותיים הרבים; כן בזכות הצירוף הזה, יכלה יצירתו – בלשון הריאליסטית והגרוטסקית גם יחד – לעמוד על רמת העידון האמנותי.

מאנגר הלך בעקבי תולדותיו של אברהם גלדפאדן: מבית־המרזח הקטן עד ל“תיאטרון” המפואר שבפטרבורג, ולא בוש בנערה היהודית הפשוטה, כי הרי גולדפאדן עשה אותה לבת־מלכה וכתר זהב נתן בראשה והיא הפתיעה במשחקה ושירתה; והוא לא בוש, כרבו גולדפאדן ללחוץ את ידו השרירית והמיובלת של כל פועל עני והגון, שכן אצל גולדפאדן – כך קרא בתולדותיו, הפועל העני וההגון עתיד ליהפך לגיבור היסטורי, עוטה שריון וחוגר חרב וישחק את תפקידו באמנות כזו, שתהא זו זכיה גדולה לכולנו אם ישתה עמנו כוס שכר… מאנגר ספג לתוכו את דברי גולדפאדן שכתב בתולדות חייו: “סגנוני יהיה פשוט: בלי דברי פיוט ובלי מליצות בושם. בלי שפת־ציצים ופרחים, לאמר: בלי מיני בשמים וקישוטים, שבהם נאלצים להשתמש אותם שמייצרים בשביל הקהל וממציאים מעשיות, חלומות ואגדות שלא היו ולא נבראו, ושאין להם לא ריח ולא טעם – – –”

בפנקס־רבעון למחקר יידיש, פולקלור וביבליוגרפיה, חוברת א' יולי–דצמבר 1927, מפרסם משה שטרקמן רשימה ביבליוגרפית על גולדפאדן בשם: גאָלדפאַדען און שמ“ר. ב־1901 הוציא שמ”ר (נחום מאיר שייקביץ') כתב־עת בשם “דיא נאַציאָן” ובכתב־עת זה המשיך לפרסם את הערכותיו למפעלו של גולדפאדן (כן עשה בשבועון שלו: “דער מענשען פריינד”, בשנות 1889–1891).

כותב שמ“ר: התיאטרון היהודי אוסף מלוא חפניים חדווה מהאופריטות, הדרמות והקומדיות של גולדפאדן. הדרמות “בר כוכבא”, “שולמית” מעוררות זכרונות נעימים על עברו של עם ישראל. המוסיקה של מחזות גולדפאדן מלבבת, נעימה לאוזן ונקלטת והופכת להיות נכס של עם. בחוברת זו מתפרסם מכתבו של גולדפאדן לשמ”ר ובו טרוניות על כי התיאטרון היהודי מאבד את דמותו היהודית העממית, וסוגד לעולם גויי: "אידיש טעאטער האָט מען געטויפט און עס איז געוואָרן אַ “גויש”! (את התיאטרון היהודי הביאו לשמד והוא הפך להיות “גויי”) – ולא רק התיאטרון היהודי יצא לשמד, אלא כל הספרות הזשרגונית והיא מלאה ניבול־פה… מלעיטים את הציבור היהודי במאָנטע קריסטאָ, נאַנאַ, אַננאַ קאַרענינאַ, – מנסים לכבוש את הלבבות שלנו, כיצד זונה פריסאית גוססת ממחלת השחפת – נערות ישראל באות לראות נשים פריסאיות אשר מחליפות את הגברים שלהם חדשות לבקרים – – – מעידה התעודה על כאבו של גולדפאדן החולה, שאין בכוחותיו לחדש את הבמה היהודית, להביא להמוני בית ישראל מעט חדווה.

איציק מאנגר בכשרונו התיאטרלי הביא לבמת יידיש את “האָצמאך שפּיל” והיה זה פיצוי מה לכאבו של מורו הגדול גולדפאדן, והחזיר חדווה להמוני בית ישראל.

ביאס הנאה קלטה אָזנו של הנער בבתי־מרזח ע"י יין רומני את דברו ושירו של וולוולה זבאַרז’ר.

גם את דמותו של טרובאדור עממי זה – אף הוא שושבין נכבד בדרכו השירית של מאנגר – שרטט המשורר באהבה ב“דמויות קרובות”.

המבקר ש. ביקל בדבריו של איציק מאנגר בשנות ראשיתו, מוסיף: “יעקב שטרנברג מביסאראביה ואיציק מאנגר מבוקובינה חילקו ביניהם בשירתם את אבות התיאטרון היידי והמזמור היידי ברומניה. את שיר המזמור הראשי לגולדפאדן שר יעקב שטרנברג. הוא אף היה ברומניה היוזם לריהאביליטאציה תיאטראלית של אברהם גולדפאדן הנשכח. שיר מזמורו העיקרי של מאנגר היה וולוול זבארז’ר'”.

וולוולה זבארז’ר הוא בנימין וולף אָרנקראַנץ, משורר וזמר עממי. במחקר המרכז לחקר ופולקלור שע“י האוניברסיטה העברית ירושלים בעריכת דב נוי ומאיר נוי, אנו קוראים על וולוולה זבארז’ר: ב־1845 נטש את ביתו ומאז חי חיי טרובאדור כשתחנותיו העיקריות הן רומניה (בוטושאני, יאסי), וינה 1878–1880 וטורקיה (שלוש שנות חייו האחרונות). בקושטא נשא לאשה את “מלכה’לה היפהפיה”, בעלת בית־מרזח שם, בת בוקרשט. רבים משיריו ביידיש היו לשירי עם: הושרו ע”י המונים ושם מחברם נשכח. המפורסם ביניהם הוא “דער פילאָזאָף” (האתחלתה: “קום אהער, דו פילאָזאָף”).

המשורר אסף לתרמילו את שירו של וולוולה זבארז’ר, אשר הרגיש את בדידותו הרחק מארץ מולדתו גאליציה, הרחק מאחיו־אהובו מאיר, הרחק שבעתיים מאהובתו מלכה’לה יפת התואר ויצא במניפסט שירי למופת:

“די בענקשאַפט, די ליבע / זיי זענען פון גאָט אַ פּאָר / די בענקשאַפט האָט גאָלדענע אויגן / און די ליבע האָט גאָלדענע האָר”.

(הכיסופים והאהבה / הם זוג מן השמים / לכיסופים – עיני זהב / ולאהבה – שערות זהב).

ממנו למד מאנגר, כי השיר מגיע לפרקו יחד עם הניגון. השירים והניגונים ירדו כרוכים.

שירו האחרון של גולדפאדן, שכתב בניו־יורק בסוף חייו, מעיר על יחסו של אבי התיאטרון היהודי למשורר העממי בנימין זאב ארנקראַנץ, המכונה וולוולה זבארז’ר, המשורר העממי, שהיה מזמר בפני הקהל בבתי־מרזח את שיריו על החסידים, סאטירות פוליטיות ובשתי השפות: עברית ויידיש. והשיר הוא:

"איך וואָלט קענען, וואָלט איך בעטען / די בעלת־אוב די צויבער־מאַכטן / וואָס האָט שמואל דעם פּראָפעטן / פון דער ערד אַרויפגעבראַכט, / זי זאָל יעצט מאַכן איר מאַנעווער… / מיט איר געהיים צויבער טאָן, / אַרויסרופן מיר אויך פון קבר / אַ גרויסע וויכטיקע פּערזאָן, / זיסע האָפענונגען און נחמה, / סאַטיר און פרייליכע מאָראַל – / עס איז געווען זיין אידיאל. / אַ פאָלקס דיכטער דאַרף נישט שטאָלצירן… / איבעראַל מוז ער זיין פאָלק נאכטוהן / (אין געלערס פלעגט ער איינשטודירן / זיין ליטעראטור מיט אים אליין).

וסופו של השיר:

“אַ יאָ, מכשפה, באַפעל די גייסטער! לאָזן זיי גיין דעם העקסן־טאַנץ / און מיר אַראָפברענגען דעם מייסטער: / וועלוול זבארזשער ערענקראנץ” (“דור הפלגה”).

("אילו יכולתי כי אז שאלתי מבעלת האוב את כוח הקסמים, שהעלתה מן המתים את שמואל הנביא, שתעשה עכשיו בתחבולותיה… שתעלה גם לפני באוב מן הקבר איש דגול ונכבד. תקווה מתוקה ונחמה, סאטירה ומוסר השכל בפנים שוחקות – זו היתה משאת נפשי. משורר העם חלילה לו להתגאות… בכל מקום עליו לעשות כעמו (במרתפים היה משנן לו בעצמו את דברי ספרותו").

“הו, מכשפה, צווי לרוחות! יצאו נא במחול המכשפות ויעלו לפני את המייסטר: את וולוולה הזבארז’י אהרנקראַנץ”).

מאנגר לגם לגימות מלאות מכוסו של מייסטר זה, משיריו: “נושא סבל”, מ“שיר הרבי שהפליג בים”, משירי “הבאנקרוט של הכביכול”, מתיאורי “הקוזאקין של הקב”ה", משיריו ששר כנגד הלבנה שהסתתרה מאחורי העננה:

“לבנה, קום ארויס, / אהער – ביי מיין לעבן – / די וועלט לאָזט זיך נאָך נישט אויס, / איך וועל דיר אַ עצה געבן. / איך האָב פאַר דיר אַ גוטן פּלאַן, ' זאָלסט מיך נאָך צו הערן, / קום געשווינד אין שענק אַריין / און פאַרזעץ אַ צוויי, דריי שטערן”.

(לבנה, קומי צאי / הנה – על דברתי / עוד לא כלו כל הקצין, / שמעי נא עצתי. / כי זאת העצה לך יעוצה, / ואת כרי לי אזנים / לבית המרזח בואי מהרי / ותני בעבוט כוכבים שנים". תרגם: א. שלונסקי).

ממנו נטל מאנגר בעבוט כוכבים שנים לשירתו; ממנו למד מאנגר כי שירים וניגונים יורדים כרוכים ואותה העצבות והבדידות אשר אחזו את וולוולה סבאַרז’ר כשכתב את מכתביו למלכה’לה היפה, אחזו לא פעם את מאנגר: “נא ונד, בלא מנוחה ומרגוע, על פני ערים ועיירות, על פני בתי־תה ובתי־יין, יבזבז את חייו” – – – אבל לא את שירתו – – –

כאן ביאס קולט הנער הצעיר את אהבת האדם הפשוט לטרובאדור העממי וולוולה הזבארז’י. הוא ראה בחזון־רוחו, כיצד ה“עולם” נהנים מן הזמר, ואעפ"י שכבר יודעין אותו בעל־פה, בכל מקום יושבים ומקשיבים בנפש שוקקת, כאילו שמעוהו לראשונה.

ביאס מלווה המשורר את הטרובאדור העממי. שיכור מיין, אחר מפגש עם עמך. נראה, כי מבין משוררנו לנפשו של וולוולה הזבארז’י:

“הלבנה גם הלילה / מלאה לתפארת / הנה היא זורחת / ולפתע מסתתרת / אכן לשתות נפשה חפצה / אך אין לה מזומנים / והיא בושה גם נכלמת / ומליטה את הפנים”. והרי זה קטע מדרך חייו של איציק מאנגר…

וגם המשורר בעקבי וולוולה זבארז’י לא פעם השאיר בבית־המרזח בעבוט, כוכבים שנים…

אכן, את געגועיהם של הטרובדורים הנודדים נשא אתו מאנגר בשירו העממי. אף הוא כמוהם, מראשית דרכו, נשא עמו תקווה ואהבה עדינה, תוגה ומרי ונחמה. ממרחקי מקום וזמן הוא ראה את הדמויות הקרובות שלו. הן היו טעונות בדיקה של אמן, מתוך שיקול דעת. בדיקה של משורר חכם־לב. הוא לא רצה להיות פרקליטן. הן לא היו זקוקות לפרקליט. הוא הפך בן־בית בבית היהודי הדל והגא שלהן. הוא בא לפתוח את השערים של זמרתם כדי שיכנסו בהם דורות באים. לא רצה להחליף זמנים, כי אם לגולל את זמנם ולדובב את יומם. לא רצה מאנגר לתקן את הזמירות של דמויותיו הקרובות, לא להתאימן לרוח הזמן. בשירם – הולדת שירו של מאנגר. זיקת־גומלין ביניהם. בנשמה היהודית לא זרקה שיבה. מאנגר בא רק לרענן את דברם, ליטול מרעבון־החיים של קודמיו. היה זה מפגש רב־ערך בין המשורר הצעיר, כבר בראשית דרכו, עם ה“גאָלדפאדעניאַדע” ועם הזבארז’י ועם זמרי ברודי.

כבר בפגישה זו, ראה את פגישתו עם דפי התנ"ך, כי הרי כך כותב מאנגר:

(בשמלת כוכבים כחולה / הולכת שולמית תמירה וגבוהה, / כלכת רחל האם / בידה חוט של משי / [חרש רועדת גבתה השחורה] / היא מוליכה את גדי הזהב / על פני השלג הלבן, לביתו).

שלמה ביקל בספרו “רומעניע” מדגיש, כי ששים שנה אחרי גולדפאדן, כשכתב מאנגר את שירי־החומש־והמגילה, הוא נטע אותם לא על אדמת מולדביה, כי אם בנוף גאליציה המזרחית. נוף הוריו. הוא הרגיש, בצדק, כי לספקטקל “מיט די בערד פון די אבות און די שטערנטיכלעך פון די אמהות” (עם זקני האבות ושביסי האמהות) על אדמת מולדביה חסרה תפאורת־ההווייה, ויהא זה איפור ללא אילוזיה. כי ערב מלחמת העולם השניה ברומניה, כמעט ולא היו בנמצא זקנים עבותים של יהודים ושביסי אמהות.

עם זאת אין זו מליצה כשהמשורר ב“חומש לידער” מדגיש כי המחבר שלהם: “איציק מאַנגער אי ער גענאָנט, איין חייט אויס וואַלאַכיש לאַנד”; כי החייט מארץ הוולכים, הוא הסמל של השיר העממי הפרימיטיבי, שמאנגר ספג אותו לתוכו בגיל שבין בר־מצווה לשמונה עשרה לחופה וארג אותו חמש־עשרה שנה לאחר־מכן במעשיות החומש ובדמויות החומש; והאריגה היתה בכוח וירטואזי, בפשטות־לשון, בצמידות בין הצליל והמוטיב. הנוף, האיפור החיצוני והתפאורות של “שירי החומש” הם מגליציה המזרחית, אולם המוזיקה הפנימית של הדמויות, האינספירציה הפיוטית – מקורן מהנוף־הרוחני־הנפשי של הישוב היהודי במולדביה…

פסתריגתא – גיבור ראשי בשירי המגילה, מאהבה של אסתרל, הוא־הוא הד־קולם של “שניידער יונגען, שוסטער יונגען” – עליהם שר גולדפאדן – אבי התיאטר היידי.

אולם נחטא לאמת, אם נראה רק ביאס, בישוב היהודי במולדביה, בדרכים המפותלות של הקרפטים, ב“דמויות הקרובות” את מקור יניקתו של המשורר. א. מאנגר עם הופעתו בשנות העשרים לא היה רק המוכשר בין פלידת המשוררים שהופיעה: יעקב גראפער, יעקב שטרנברג ואחרים, אלא גם הידען הטוב ביותר של השירה העולמית. הוא היה בעל מטען של תרבות אסטטית, פיוטית. פרט לידיעתו המרובה באוצרות השירה העממית היהודית, בפולקלור היהודי, בחש בקדרת השירה העממית העולמית וספרו שלא הושלם, “פעלקער זינגען” (עמים שרים) יוכיח.

מן הדין כי נציין, כי עוד לפני שעלו במחשבתו שירי החומש, נשמעת בשיריו הראשונים, נימה רליגיוזית מובהקת, נפתוליו של האדם עם אלהיו. ראיית המאבק שבין האור והחושך.

כי בין שיריו הראשונים חתם המשורר את השורות:

(בין לילותי התהלך א' עטוף בברק, וצעדיו הדהדו ושחקו בתוך תוכי עם אור. כוכבים הבריקו על פני ושערותי. אם קיים א' בתוך החלום, הרי קיומו הוא גם במציאות).

בא המשורר לאמר בראשית דרכו השירית, כי לא קצץ בנטיעות. אכן משורר הוא, השוגה בדמיונות, אולם בדמיונו נראה לו גם אלהים. הוא איננו מתנכר לו.

כ’וועל אויסטאָן די שיך און דעם טרויער / און קומען צו דיר צוריק / אָט אַזוי ווי איך בין אַ פאַרשפּילטער / און שטעלן זיך פאַר דיין בליק / מיין גאָט, מיין האַר, מיין באַשעפער / לייטער מיך אויס אין דיין שיין / אָט ליג איך פאַר דיר אויף אַ וואָלקן / פאַרוויג מיר און שלעפער מיך איין. / און רעד צו מיר גוטע ווערטער. / און זאָג מיר אַז איך בין דיין קינד / און קוש מיר אַראָפּ פונעם שטערן / די צייכנס פון מיינע זינד.

(אחלוץ נעלי והצער / אחזור אליך / כמי שהפסיד במשחק / ואתיצב בפני מבטך, אלהי, אדוני, יוצרי / צרף אותי בזהרך / הנה אני מונח לפניך על ענן… / ערסל והרדם אותי / ודבר אלי דברים טובים / ואמור לי כי אני בנך / ונשק מעל מצחי את אותות חטאי).

בעיצומו של המאבק של חיי יום־יום, על ראיית מציאות יהודית דווייה, מתפנה המשורר לחפושי א'. והחיפושים הם בחזקת קנין ובנין של שיריו הראשונים. שירו המופלא: “די תפילה פון איוואן דעם שיכור” (תפילתו של איוואן השיכור) יעיד.

מבקש איוואן מאלהים: “היה טוב עמדי”.

(היה טוב עמדי, כי טוב לי / לחוש את ידך בידי, אב רחום, / ואותך לנהל, כאת דובו צועני / מעיר אלי עיר ומתחום אלי תחום – / היה טוב עמדי. – תרגם: מ. אמיתי).

מבטיח איוואן השיכור לאגור תפילות במו שק ואת השק ימכור ליאנקל הז’יד. אמנם, זו דעתו של איוואן השיכור: כי רמאי היהודי וכי מאזניו רמיה, אולם מעיד הוא בתום לב, כי אותו, את איוואן, אף פעם לא רימה.

יודע המשורר אמת מרה – כי מוטב להגרר בעולם עם כסף רב, לקנות נשיקה ממרוסיה, לשתות בבתי־מרזח ולאחר־מכן עם תום השתיה לשחק את המשחק בין איוואן השיכור לבין האלהים:

“ביז דו ווערסט איוואַן, און איך ווער גאָט” (אתה תהיה איוואַן ואני אל־צבאות). מבטיח איוואן השיכור להוביל את המשורר בדרכי העולם – ולחולל את הנס, הנפלא בפלאים, היפה שבכל הנסים:

(אצווה על איצקה הפייטן / שיספר עלינו כמו שיר / ומרוסיה תשירנו בקול / בקיץ, לעת הקציר / ונהפוך שנינו בני אלמות אז. מסכים, איוואן? – תרגם: מרדכי אמיתי).

הרי לא איוואן מבקש מא': היה טוב עמדי. כי אם – המשורר הצעיר איציק מאנגר. מאידך מכרסם הספק: אולי – הישות העליונה אינה קיימת כלל וכלל. והעולם הוא ללא שומר. ואין מי שישגיח. גם מחשבה זו מלווה את מאנגר הצעיר:

(מסכה ירוקה נגלית, העינים חדות כפלדה ואפורות. מבריקות שינים קרות. אתה מצפה לא'. הוא איננו. זוהי הכפירה הגדולה, המקדימה את ההתגלות).

נציין כאחד השירים הרליגיוזיים היפים ביותר בשירת יידיש החדשה, שירו “ווי אַ מערדער”. עמקות־תהילימית איתנה כלולה בשורות. משתייר בה סמל־עתיק ושאלה עתיקת יומין לראות את הרשע בענשו ואת הצדיק בשכרו, לתפארת אלוהים ולתפארת אדם. מבקש המשורר:

(רק פעם לראות אותך. רק פעם לדעת, כי אתה באמת ישך, כי אתה מכתיר באמת את הצדיק באורך ושמיך הם באמת תכולים, – ואז אכבוש את פני פניך בבושה).

הרצון להכיר ולדעת את א' איננה בדותה – אין בה תכסיס של שיר. הבקשה ניזונה ממעמקי־מעמקיו, יש בה מיסוד־קיומו של שירו, עדות ברורה לתוסס במרתפיו. גדלות נפש כאן. אין היא מבקשת התנצלות מעולם־החולין, אין לפקפק בכוונות הטובות, האיוביות, המתיסרות של המשורר. הוא זקוק לחסד־אור של חלק אלוה ממעל. הוא יודע כי בקשתו לא תתמלא וחיפושיו לא יגיעו לחקר הישות האלוהית. ידוע לנו שירו של מאנגר לאיבן־גבירול, “דובב ויורש יה ומשורר אלוה לעד”. בקשתו: כי יחוש אותו בעין, כי יתקרב לכתר מלכות שלו. זה גמולו וזו זכותו. אורו של איבן־גבירול, אליבא דמאנגר, בורק וקורן ומגיה על תבל כולה. והמניפסט של נאנגר: “אַ ליד אָן אמונה איז פאַרוויאַנעט גראָז” (שיר בלי אמונה הוא צמח כמוש). בשירו “אַ טונקעלע האַנט” (יד אפורה) אומר המשורר, כי גדלותו של א' בכך, שהוא תמיד לבד מימי בראשית, בשולי בגדיו הוא מפקיר את בכיו.

הרטט הרליגיוזי של שיריו מוצנע ברבים משיריו. הוא מתגלה פרק־פרק, מגיע לידי התגלות בתפילותיו; בכל דבריו המפורשים והסתומים קיימת כמיהה לשירו של איבן־גבירול, להכרת א'. לעתים נדמה – רטט זה הוא עיקרה של הנפש השירית.

בסמוך לאמונה – משתקעת הכפירה. אבל גם בכפירה הוא שרוי בתחומי הישות העליונה. הוא מחכה להתגלות. כי הרי ההתגלות היא בית המחיה לשיר. שומר נפשו ירחק מן הכפירה. מאנגר התקין את עצמו להתגלות. הוא רשם בשירו את מהלכו של המאבק. לפוּם צער־הנפתולים האגרא של השיר. היצירה נולדת תוך יסורים. היא אינה ניתנת בחינם. מערכה כאן. חמרי הודאי והספק מוכנים. הם מתלקחים כשריפה. מאבק זה בין הכפירה והאמונה הוליד נצחונות שיריים. כיבושים. שירים שמהדהדים בהם מכאובי נפש. אולי הפחד מפני הכפירה הוביל אותו להתגלות, לבעל־שם־טוב, לדמות הקסומה שבקפולי בגדה גם קדושה וגם יופי. דמות שהיא סמל וסבל של שירה, צלילים, ניגון, שמחת יצירה ואכסטזה. מאנגר ראה את ראשיתו השירית כ“גראָע וועגן” – דרכים אפורות. הוא ערג ליופי של מעלה. הוא לא רצה שקיעות. הוא חיכה לזריחות. הוא חש בכל רמ“ח ושס”ה כי הוא בא לעולם השירה, כדי לרומם ולשבח את הקדושה ואת היופי.

ליווה את מאנגר הצער והספק:

“צי וועלן די גראָע וועגן דאָס גאָלדענע ליכט פאַרשטיין” (דרכים אפורות כלום יבינו את האור – הגדול המזהיר). בכיסופיו לקדושה וליופי הוא בא לגילוי אלהיו. למוטיב המבשר, ר' אליהו התשבי, שמאנגר רואה בו אחד הדודים ומדבר אליו, כדבר איש אל ידידו הקרוב.

הפגישה עם הבעל־שם־טוב וגילוי אליהו הביאו פורקן למשורר. היא נתנה לו כח להתדיין עם הצלב. היא עקרה מלבו את הספק, וקרבה אותו לכיסופים עילאיים, לנהרה, לאורות, לחן של יהודי. כתוצאה מנצחונו הכריז:

די וועלט איז הייליק און דריי מאָל שיין (קדוש הוא העולם ופי שלושה יפה).

ניתן לאמר: כי כבר בראשית דרכו נארג החוט המשולש של שירו: יופי. קדושה. עצב.

ולעצב מראות ממראות שונות: “נאַכטיקע שאָטנס” (צללי־לילה), “טונקעלע שליאַכן” (שבילים עמומים), “האַרבסטיקע לאַנדשאַפט” (נוף סתוי), “טרויער פון אָרעמע כלות” (יגון כלות עניות), “מאַמעס אין צעריסענע שאַלן” (אמהות בצעיפים בלויים), “עלנט פון עגונות וואָס שעלטן די וועלט” (בדידות של עגונות המקללות את העולם) וכו'.

בימי עריכתו את הכתב־עת “געציילטע ווערטער”, העסיק את מאנגר גורלה של ה“גאָלדענע פּאַווע” – דוכיפת הזהב. בגליון מס' 2 מיום 23 למאי 1930, שהופיע כבר בקרקוב, אנו מוצאים דברים של י. מ. (יצחק מאנגר) על דוכיפת הזהב, על גורלה. בדבריו על דוכיפת הזהב – 5 סעיפים:

1. דוכיפת הזהב טסה מזלוצ’ב לניו־יורק (הכוונה למשורר מ. ל. הלפרין – י. ח. ב.). מדי פעם בפעם נשרה נוצה ממנה, נוצת־זהב – נוסח היינה, והרוח העיפה אותה לשליחויות והביאה אותה לכוכבים.

2. בניו־יורק על שפת הים, נתקלה דוכיפת־הזהב בדמות מוכרת. שם במרחבי העולם קראו לדמות – אהסור, כאן – על שפת ימה של ניו־יורק – זרחי (אחת הפואימות היפות של מ. ל. הלפרין – י. ח. ב.) על רקע הלילה האפל עומד זרחי־אהסור, זקנקנו מופשל לירח, – והוא שוטח את טענותיו. בגבור הפואימה של מ. ל. הלפרין – גינגילי, ראתה דוכיפת הזהב מיתוס־לאומי יהודי עטוף צעיפים גרוטסקיים. משה לייב גילה את הצעיפים. וכך הפכה דוכיפת הזהב ביידיש לאחת היצירות הגדולות בספרות עולם המודרנית.

3. יצאה דוכיפת הזהב לנדוד על פני המטרופולין של ברזל וביטון. מסביבה – דיסוננסים סוציאליים, פאתוס רועש־גועש, פטטיקה והיסטריה. דוכיפת הזהב הפכה להיות במקום בומבסטיקה סוציאלית – גרוטסק סוציאלי על כל האטריבוטים האמנותיים הנדרשים.

4. לאחר מכן הביא מ. ל. הלפרין את דוכיפת הזהב לשפת ימה של ניו־יורק והשתובב אתה על כל הצורות הרומנטיות היפות.

5. נסתיימה תקופת “הפרץ והסער” של הליריקה היהודית. בשטחים נשארה דוכיפת הזהב על הסינטיזה של המטפיזי והגרוטסקי והוא, מ. ל. האַלפּרין, נסיכה המוכר.

במסה זו ראה מאנגר את גורלה הטראגי של דוכיפת הזהב. זרחי, למ. ל. האלפרין, חולם חלומות לבקרים. יש בכוחו השירי לשדל את חלומו כי יהפוך אותו לענן קל־תנועה. אך מה בצע בכך? פה יש בכוחו של הרוח לבתק את הכבד בעבים. זרחי, האוהב שמש־ערבים על דשא, אוהב לראות איך הליל יורד, והוא שוטם כל דבר מת, כמו הרוח השוטם את העץ המת.

זרחי עצוב. הוא זקוק לישועה. הוא כורע, כאנשים רבים אחרים על החוף ואף פיו מלא תפילות ומזמורים. לבדו הוא כאן על שפת הים. הוא רואה מראות ממראות שונות. הוא שוחה עמוק אל לב הים – – וכשעצוב לו – הוא שר:

(הצער – אומר הוא יצא לטייל עם דוכיפת הזהב הטפשה, מירטל־יקירתי).

משה לייב האלפרין – ובעקבותיו מאנגר – ידע מה אוצר בתוכו טווס הזהב כשהוא שר בספרו “ניו־יאָרק”:

“די זון וועט אונטערגיין הינטערן באַרג / וועט קומען די גאָלדענע פּאַווע צופלי’ן / וועט קומען די גאָלדענע פּאַווע צופלי’ן / און מיטנעמען וועט זי אונז אַלע אַהין / אַהין וואו די בענקשאַפט וועט צי’ן”.

(השמש תשקע מאחורי ההר / תגיע במעופה דוכיפת הזהב, / תגיע במעופה דוכיפת הזהב / למקום שהגעגועים מושכים אותנו).

בסימן של דוכיפת הזהב עמדה באמריקה הניאו־רומנטיקה היהודית. אלה אשר קראו לעצמם “יונגע” (צעירים). הם ראו את עצמם כמי שנדדו על פני ימים והתגעגעו הביתה. מה שהיה שם – בביתם יפה – הפך להיות: יפה יותר. קרוב יותר. אהוב יותר. געגועי־בית אלה, כאמור, עומדים בסימן דוכיפת הזהב.

ניגונו של טווס־הזהב בודד הוא ויתום, כאילו בא מזווית קהה. המשורר מאנגר בא אליו כאדם אשר מקיים מצוות “פדיון שבויים”.

כבר בראשית דרכו, ראה המשורר את המוטיבים והמעיינות של האֶפוס־העממי, כהמשך לסיפורים העממיים של פרץ, – ומקורם הפולקלור היהודי העשיר, שסמלו: דוכיפת־הזהב.

המשורר קיים את אשר הבטיח בראשית דרכו השירית, להחזיר את דוכיפת הזהב לאמא־מכורתה, לשירת יידיש. הוא קיים את זה דרך שירי החומש, שירי המגילה, שירי רות, בספרו “וואָלקנס איבערן דאָך” (עננים על הגג), בצרור שיריו: “שניידער געזעל נאָטע מאַנגער זינגט” (שולית החייטים נאטע מאנגר שר), בחרוזי וולוול זבארזשי למלכה’לה היפהפיה, באנתולוגיה “פעלקער זינגען”, ב“האָצמאַך־שפּיל” ובכל יצירותיו עד שירו האחרון.

בשיר העממי – מצא מאנגר את כל השמחה ואת כל הצער של המוני בית ישראל באשר הם.

גם למעשיות שמואל אבא אָבערווא והרשל זומרווינט, טבע מאנגר את הגוון הפולקלוריסטי־העממי.

ואין כל פלא כי המשורר שמע מפיו של הרשל זומרווינט את מעשיותיו בבית־התה, שבו היו סבלים, שואבי מים וסתם אנשי־עמל יהודים. והספורים היו מוזרים ואמיתיים, משום שנתרחשו בו בעצמו.

כי ע"כ קרבה יתרה לו למשורר לסבלים, שואבי מים וסתם אנשי עמל.

ובאשר קרבה יתרה לו לשלום עליכם – הרי ראשיתו של מעשיותיו של הרשיל זומרווינט בצער וכאב – צליפות רבי, צביטות אם חורגת, יתמות – וסופן נס, נס של צפרים ושירת צפרים, שהיו שרות בשעה שנשאו אותו בחלל־האויר.

ומצווים אנו להקשיב לנוסח מאנגר, שהוא המשך לנוסח שלום־עליכם: “מסיפור המעשה הזה אנו למדים, מה אל גדול ורחום יש לנו. אם יכול היה ורוצה היה להציל ריקא כמו הרשיל זומרווינט, על אחת כמה וכמה שיציל את כל היהודים יראי־השמים, החרדים לדבר אלוהים והולכים בדרכיו. אמן סלה”.

כרבו הגדול שלום־עליכם: מן העם לקח ולעם נתן.

ברשימותיו של מ. י. ברדיצ’בסקי (בן־גוריון) על סופרים יהודיים, שכתב אותן יידיש, והיו ראשי פרקים לתולדות הספרות, שלכתיבתן לא הגיע. אנו מוצאים רשימה על שלום־עליכם אשר היה קרוב ללבו ביותר.

כמה מובאות מרשימה זו יוכיחו לנו על קרבת שלום־עליכם־מאַנגר, נושא – המחכה למבקרו.

וכך כותב מ.י. ברדיצ’בסקי:

"שלום עליכם בקי בעצם היהודי ונושא בתוכו אוצר הנשמות של יהודים רבים. מכיר הוא את היהודי מלגו ומלבר, יודע לשונו ומחשבתו, ומכיר כל קמט בנשמתו וכול מעשה, יודע מלחמותיו ותוחלתו, צרות ויסורים שהוא מתייסר בהם – – ויודע הוא כיצד לספר ולתאר כל זאת, כאשר לא ידע איש לפניו. כל תיבה שלו – חיים בה. וכל תג – אבר מן האדם הוא, וכל סיפור – חגיגה של עולם יהודי.

גדול הוא שלום עליכם בבכיו ובשחוקו; גדול הוא בדברו, וגדול שעה שהמשורר מתגלה לפנינו ואומר: שמעוני, הקשיבו־נא יהודים ואספר לכם! אי־אתם יודעים מה הוא יודע שלום־עליכם ואי־אתם יודעים מה כוחו ברצותו: אי־אתם יודעים, כי אחד ויחיד הוא היודע את הלשון היהודית ואשר ברא את הלשון היהודית – – –

אברך יהודי המבקש לדעת לשון־הקודש, מציץ בישעיהו ובירמיהו, או ברבי יהודה הלוי, או גם באחרונים, למשל: בי. ל. גורדון. לשון־קודש בת־בית היא אצלנו, רצונך לדעת אותה אין לך אלא לקרב אל ארון הספרים ולהוציא ספר ואילו יידיש מונחת עדיין בלבו של היהודי, של היהודי הפשוט, בלב המון העם. שלום־עליכם הוליך אותנו למעון הנצחי של לשון יהודית; שלום־עליכם הוא בנוגע ללשון יהודית – הרש"י של החומש – – –

ומה שמוצא חן בעינינו ומה שמושך אותנו אליו הוא שאינו משים עצמו רבי, והוא יוצר כל זאת בלי המצאות, בלי העוויות ובלי חכמות. מפזר הוא זהב ועושה זאת בפשטות, כשם שהיהודי הוא פשוט. הכתיבה אינה לו מין עבודת פולחן, לא כתיבה כשלעצמה, – אחד השופך לבו ומתנה כאבו. הוא עצמו מוחל לכם הכל ואינו מבקש מכם לא כבוד ולא שתתפעלו ממנו: אין היא מבקש אלא לספר לכם בעם היהודי, בעם היהודי לאמיתו; מבקש הוא כי תדעו מה היהודי ואורח דיבורו מהו. – – –

את נשמתו של היהודי תמצאו אצל שלום־עליכם ואת הלשון לאמיתה של היהודי. כל תיבה שלו מכירים אנו ואנו ינקנו אותה עם חלב אמא; כל רמיזה שלו מכירים אנו, ואף על פי כן אמורים היינו להיות עד שבא והכיר אותנו עם עצמנו… – –

אצל שלום־עליכם מרגיש אתה עצמך כבביתך כליד סינורה של אמא; כאילו אין אנו שומעים כלל את בעל־המחבר אלא את עם ישראל, ולא אותה כנסת ישראל המניחה שני זוגות תפילין ומחבבת חיבה עזה “שלישי” ו“שישי”, אלא את פשוטי העם, האמיתיים. שונא אני פריצים ומשכילים, אומר שלום־עליכם, מכבב אני את היהודי הפשוט ונפשי יוצאת אחר־יהודה כזה.

בפשטותו גדול הוא שלום־עליכם, וזה ארחו – –. (תרגם: משה בסוק)

העבר קולמוס על שלום־עליכם – הצב במקומו: איציק מאנגר, והנה לפניך רשימה של מ. י. ברדיצ’בסקי על איציק מאנגר.

המשורר אדגר אלן פּו באחת ממסותיו על שירה כותב: “אנו מייחסים תכונות־שיר לדברים שיש בכוחם להביא אותנו לידי אכסטזה ולהעלות את הנשמה. במידה והאכסטזה היא יותר חזקה, בה במידה היא יותר קצרה. אין לדבר על “שיר ארוך”, שיר ארוך הוא בעצם סריה של שירים קצרים”.

מאנגר הוא אמן השיר הקצר. הבלאדה הקצרה. הוא יודע להעמיד בכל שיר את הנקודה במקום הנכון. מזון שירו – תמצית הדברים. אם גם למד מהאבות הראשונים את פירושה של ה“באַרעדעוודיקייט” – הדברת היהודית, – הרי עמד שירו על הדימיים, הציורים והסמלים – בתזכרת מתמדת: כל אכסטזה חזקה חייבת להיות קצרה. לעתים הסתפק, ע"כ, בקטעי הרגשות, הרעיון המרוסק השאיר את הקורא ברטט נפשי. ההרהור, שכאילו נפסק באמצע, שלא השלים אותו בכוונה תחילה – גרה. הפתיע. תבע מהקורא – השלמה. בכוונה השאיר לא פעם בשירו – היסוסים. דמדומים. גמגומים. כי ידע את קסמו וחינו של השיר. השיר לעתים מזומנות, עקב הגמגום והרישול האצילי, זוכה בשכר גדול.

מברל ברודי קבל ירושה:

“און איצט מיינע גאָלדענע קינדער / איצט זאָל שוין זיין גענוג / אַז מען ענדיקט אַ ליד באַצייטנס / איז דאָס אי שיין, אי קלוג – אמר טוט ער זאָגן”.

(ועתה, ילדי־פז אשר לי, / הבה נגידה־נא סוף / שיר משסימיםמבעוד זמן / הרי זה יאה וטוב – / אמר, סח הוא לאמר. – תרגם: מ. אמיתי)

את הטרגיות שבגורל המשוגעים, המשליכים צללים מעל הבית, מסיים מאנגר בחטף: “אחי שלי הם”. כי האכסטזה שבשיר תובעת את הקיצור התמציתי. המשוגעים אשר חשים כיצד נטוים ביחד זה אל זה חוטים, מצהירים את הצהרותיהם הפילוסופיות בכמה שורות קצרות ועולם שלם לפניך:

בשירו “משה איבן עזרא אין שענק” (משה איבן עזרא בבית המרזח), בשורות ספורות גורל של משורר – והוא גורלו של מאנגר אחיו: “אַ היים? וווּ האָט דאָס אַ וואָגלער אַ היים? / נישט קיין הויז פון שטיין, נישט קיין כאַטע פון ליים, / נישט קיין פרוי, וואָס קומט אנַטקעגן און לאַכט”. (הביתה? ביתו של נודד איפה? / לא בית של אבן, לא בקתה, לא צריפון, / לא אשה מקבילה את פניו בשמחה. – תרגם: מ. בסוק).

המשורר אשר ידע להעלות את בגדי הדלות לבגדי־המלכות נפגש בשירו עם איבן־גבירול על דרך הקיצור המופלא:

“זינג, זינג מיר אַראָפּ זיין מלכות קרוין, / אַז איך זאָל זי אָנטאַפּן מיט מיינע טרערן / אין אָט דער רגע צווישן “זיין” און “נישט ווערן” / זאָל דאָס זיין מיין סאַמע געלייטערסטע לוין”.

(זמר והטה אלי את כתריו – כתר מלכות, / עד בדמעות, אחוש אותו בעין / בשביב הזמן שבין “היש” ו“האין” / ויהא זה עבורי הגמול והזכות. תרגם: יהודה עידן).

וכשמאנגר רוצה במשפט אחד להצהיר – כי ללא אמונה אין שיר, הריהו מסיים:

“דו שמייכלסט טרויעריק, ווייל מיין געמיט / זעט אין דער “קרוין” בלויז דעם בלענד פון ליד, / און אַ ליד אָן אמונה איז פאַרוויאַנעט גראָז”.

(עצב תחייך, אין רוחי הנטרד / רואה בכתר ברק שיר בלבד / ושיר בלי אמונה הוא צמח גדוע. – תרגם: יהודה עידן).

כשמבקש המשורר על נפשה של דוכיפת־הזהב, אין הוא מרבה דברים, כי אם בארבע שורות מופלאות:

“באַהיט זי און באַשיץ זי גאָט, / ווייל זי איז דיינס אַ בשורה, / אין יעדן בריוול וואָס זי טראָנט, / לייענט זי דיינס אַ שורה”.

(נא שמרנה אלהים – / כי בכל אגרת / שנושאת היא שם אתה / אותך היא מבשרת. – תרגם: מ. אמיתי).

הוא אשר אמרנו: מאנגר שוקד על בנין המשפט הקצר. על מידותיו הנאותות. הוא מוחק משירו כל עודף. השורש הוא חסון. היצרים והכיסופים יש בכוחם להעביר משורר על הפרופורציות ולהובילו בדרך ארוכה של מלל. חיותם של שירי־מאנגר – צער כבוש. דמעה כבושה. משפט כבוש. רמזי־חן. גם כשהוא משחק עם הקפריזה, עם המקרה, עם מפגשים גדולים שבינו לבין הבעש"ט, אליהו הנביא, משוררי ימי הבינים, עם ההומור, עם הזעזוע והחרדה – הוא כובש את יצר ההרחבה. והבלאדה נשכרת. כאילו לחוד מתוך היסח־הדעת נקטעת השירה באמצע. כאילו התכשר לכך מראשית השיר. מפחד המשורר מפני השגב. הדברים שבהרגשה מטרידים והם מושכים ליער־הלשון, שבידיו חיים ומוות.

הגילוי האסתיטי – מחייב את הקיצור. זו היתה ירושתו של אדגר אלן פּוֹ ומאנגר הלך בעקבי ירושה שירית זו.