רחל/ מנגד

*פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ היא פרשת השבוע העשירית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל“ב, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק נ”ב.

יש שנים שבהן קוראים את פרשת האזינו בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים – היא שבת שובה כמו בשנה הנוכחית ויש שנים שקוראים אותה בשבת שאחרי יום הכיפורים ולפני חג הסוכות, כמו בשנה שעברה.

בכל שבת שקוראים פרשה זו אי אפשר שלא להתפעם מהעוצמה השירית העתיקה הגלומה בה, ומהפרספקטיבה ההיסטורית והעל־היסטורית הנפרשת בה, המחברת בין העבר, ההווה והעתיד.

אי אפשר גם שלא להתפעם מייחודו החד־פעמי של הקול הדרמטי הדובר בפרשה הפונה לשמים ולארץ, לנוכחים ולנוכחות, ואומר: האזינו לקולי, לקול הזוכר והמעיד, שומר הברית והדעת ומנחיל הזיכרון בדיבור ובשיר, בכתב ובעל פה, בשמו של הקול האלוהי הנשגב, מעורר האימה והיראה, הקול האלים, הנצחי, הבלתי נשכח, המעביר חלחלה, המפחיד, המאיים והמבטיח, היודע מראשית אחרית, הצופה והמתבונן, הזוכר והמעיד, הגואל וכורת הברית, הבורא והמכונן, המחוקק, המעיד, הזוכר, המצווה והמעניש, המנהל מאבק אין־ סופי בין הזיכרון לנשייה, בין הנצחיות לכליה, בין הקדושה לטומאה, בין הפריון לכיליון, בין ההיריון לחידלון, בין הטהרה לטומאה, בין הצדק לעוול, בין הברית המקיימת והמנציחה להפרת הברית המשמידה והמכלה, ובין הברכה לקללה.

הקול השומע והדובר, המעיד והזוכר, הגואל והמושיע, המגלה והמחריב, המאיים, השופט, המעניש והנוקם, החי לנצח נצחים בשפה העברית ובספרות העברית ופועל בין שמים לארץ, בעולם שנברא בין מעיד למועד ובין עדות לעדה, במחזור נצחי של מועדי ה', ונברא בספר, מספר וסיפור, בנבואה וחזון, בשירה ובעדות, בזיכרון כתוב ומסופר במצווה, בחוק ובברית.

ראוי לזכור שמשה בן עמרם, בן קהת בן לוי, דור שביעי לאברהם – מהכוהנים המיוחסים אשר בשבט לוי, בני בניו הישירים של לוי בן יעקב, שהתקדש לכהונה בעולם המלאכים ב“ספר היובלים” וב“צוואת השבטים”, כמעשר שיעקב נדר בבית אל, וצאצאיו לבדם, רק הלוויים והכוהנים, הם שומרי משמרת הקודש, החיים לנוכח עולם המלאכים הנשמע והבלתי נראה, המצרפים בין הנגלה לנעלם בספר, מספר וסיפור, בברית, בעדות ובשירה, בברכה, מצווה, חוק ותפילה, שעליהם נאמר הפסוק: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא. (מלאכי ב ז), – רק הוא לבדו פתח את מסעו הגדול בגיל שמונים שנה, בשירת הים, אחרי חציית ים סוף, ברגע שבו עם עבדים נרדף ומשועבד, הפך לבן חורין בחסדי האל הנעלם הגואל מעבדות לחירות.

משה, הנביא הכהן מבני קהת בן לוי, שרק לבניו נשמרה הכהונה, המנהיג הישיש, הבא בימים, ערל השפתיים, המחוקק בהשראת דבר האל, חוקי מופת ברוב התחומים, וכותב תורה מן השמים והמוציא את עמו מעבדות לחירות, המכונה ‘משה עבדי העניו מכל אדם אשר על פני האדמה’, מסיים אותו זקן ושבע ימים בן מאה ועשרים שנה, בשירת המדבר וההר, בדרכו להר נבו, לפני שעמו הסורר וקשה העורף, יכנס בלעדיו לארץ המובטחת בשבועה ובברית לאבותיו.

תפישת הארץ המובטחת כארץ הברכה' הטהרה והקדושה לשומרי הברית, לשומרי החוקים, המצוות הגבולות, הקשורה באל, בכוהנים בלוויים ובמלאכים, וכארץ גזרה לאלה המפרים את הברית, ארץ הקללה והטומאה, השאול והחמס, הקשורה בפריצת גבולות, בשרירות לב, בהשחתה, בשפיכות דמים, בעבודה זרה, בגילוי עריות, בעירים ובמלאכים הנופלים, מאפיינת את המחשבה הכוהנית.

שירת האזינו מזכירה את הברכה והקללה בזיקה לסיפורו של עם הנברא בספר, מספר וסיפור, בזיכרון נצחי של מצווה ואיסור, בחוק ומשפט, בעדות ומועד ומועדי ה', באיסור והיתר, בשיר ובסיפור, הקושרים בין שמים וארץ, בין הנצחי לחולף, בין הזיכרון לנשייה ובין העבר לעתיד.

כדאי להזכיר שיום הכפורים הקרב ובא, עוסק במהותו הליטורגית־מיסטית העתיקה במאבק הדרמטי בין הברכה לקללה, בין ארץ החיים לארץ גזירה, בין המזרע למדבר ובין היישוב החקלאי הפורה, מקום הברכה והחיים, לישימון הצחיח, מקום עזאזל ומרחב השדים והרוחות וגיא צלמוות, או במאבק המתנהל כל העת בין הקדושה לטומאה, בין הטהרה והנצחיות והאור לבין המוות בארץ מאפליה ובור השחת, בין שומרי הברית למפרי הברית, מאבק המתרחש במהלך צום יום הכיפורים כמאבק קוסמי בין כוחות החיים וכוחות המוות, המיוצגים בכניסה של הכהן הגדול לקודש הקודשים, מקור הטהרה, הקדושה, הברכה, הפריון והחיים הנצחיים, הקשורים בברית ושבועה, בכרובים מכונפים ומלאכים מקודשים במתחם הטרוטופי, שכל המתחולל בו אסור מחוצה לו, ובייחוד מקודש מעל ארון הברית ולוחות הברית, לוחות העדות והזיכרון, מצד אחד, ובהליכה של ‘האיש העתי’ לארץ גזרה, שאול תחתיות, מקום עזאזל, מקור הטומאה, הקללה, החמס, החטא, הקבורה והנשייה בבאר שחת, שאול תחתיות וארץ מאפליה, הכיליון, הדממה, העדר שינוי ומחזור באפלה, בחשכת החידלון והמוות, הקשורים בראייה אסורה, בהפרת הברית, בפריצת גבולות, בזיווג אסור, בגילוי עריות, בשפיכות דמים ועבודה זרה, בשרירות לב ובשחת, מצד שני.

המאבק מתחולל בין המוות לחיים, בין הקללה לברכה, בין הטומאה לטהרה, בין המזרע למדבר ובין הפריון לכיליון, בין הקודש והטהרה ובין החמס והקללה, בשעה שהכהן הגדול, עדוי חושן המשפט וציץ הזהב, ועטור באבני שוהם ובדולח שמקורם בגן עדן, שם נזכרו לראשונה, נכנס מאחורי מסך ערפל הקטורת למחוז הקדושה, מקום הכרובים והמרכבה, מקור הברכה והחיים, הנצחיות, השגשוג והפריון הנסתר מכל עין, ‘לפניי ולפנים’ בקודש הקודשים, המייצג את גן עדן הנצחי, מקור נצחיות החיים והתחדשותם הנצחית.

גן עדן וקודש הקדשים, שני מקומות הטרוטופיים בהם נזכרים הזהב, הכרובים, השהם והבדולח, הטהרה, הקדושה, האור, הברכה והנצחיות, הקשורים בכהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים, מקור החיים, מקום הכרובים והמרכבה, אפוף קטורת המונעת ממנו לראות, אך מאפשרת לו לשמוע את משק כנפי הכרובים ואת הקול הנצחי המדבר מבעד לכנפי כרובי המרכבה, באותה שעה שהאיש העתי עוזב את ארצות החיים, הולך לארץ צייה, חרבה וישימון, משלח את השעיר לעזאזל בארץ גזרה במדבר, בארץ מאפליה ודומיה, בבאר שחת, גיא צלמוות ושאול תחתיות.

המדבר מייצג ביום הכיפורים את הטומאה, הקללה, החטא והעונש, האפלה, השכחה, הדממה, המוות ותהום הנשייה, שרירות הלב, החמס, הישימון, הצייה, המאפליה, החורבן, ההשמדה, ההרס והכיליון, הקשורים כולם בקיטוע החיים, בהרס המחזור והתמורה המחזורית, בפגיעה אנושה במחזור הפריון, הבריאה והשינוי, הקשורים בגבולות הקדושה, העדות והברית, הספר, המספר והסיפור, ובפריצת גבולות, בחטאי היהרג ובל יעבור, הנעשים במזיד, במרד בני אלוהים שחמדו את בנות האדם (בראשית פרק ו) בבגידה בשליחותם המקודשת ובאסון שהביאו על הארץ, שנגרם כתוצאה מהחטא והעונש, שנזכר במרומז בפתיחת פרק ו של ספר בראשית, סיפור פריצת גבולות, שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה שסופו נודע כמבול.

ראשיתו של הסיפור היא

וַיְהִי כִּי־הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.

וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה

וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ…

(בראשית ו א–ב).

בני אלוהים, המכונים עירים, נפילים, שמחזאי ועזאזל, או המלאכים הנופלים, על פי “ספר חנוך” ו“ספר היובלים” ו“צוואת י”ב השבטים", “ברית דמשק”, ומסורות כוהניות שונות נוספות, העוסקות במלאכי קודש, מכאן, ובמלאכים חוטאים, מכאן, שנמצאו בין מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, הם מלאכים שנשלחו משמים לארץ בדור השישי לדורות האדם. המלאכים נשלחו בידי אלוהים כדי ללמד את בני האדם לקרוא ולכתוב, אולם מלאכי קודש נצחיים וטהורים אלה, שירדו משמים לארץ, בגדו בשליחותם השמימית בארץ, זנו אחרי עיניהם, או תרו אחרי עיניהם, נאחזו בתשוקה אסורה שראשיתה בראייה וחמדת בשרים, שלא יכלו לעמוד נגדה, וחמדו את בנות האדם, אנסו אותן (‘ויקחו להן נשים מכל אשר בחרו’), חטאו עמהן בגילוי עריות של יחסי מין אסורים בין מין לאשר אינו מינו (בני אלוהים, נצחיים, טהורים ומקודשים, מכאן, ובנות האדם בנות החלוף, המטמאות, מכאן) והולידו איתן את הגיבורים הענקים בני הנפילים שמילאו את הארץ חמס ושפיכות דמים, כי נולדו מחוץ לגדר הבריאה ולא היה להם מה לאכול בין כל מה שמוכן מראש, גדל וצומח בבריאה לכל נברא, לכן החלו ברעבונם שלא ניתן היה להשביעו, לאכול את בני האדם (קניבליזם), בשעה שכילו לטרוף את כל הצומח והחי מסביבם.

הואיל והמלאכים הטהורים והנצחיים שירדו משמים לארץ בדורו של ירד, הדור השישי לדורות האדם, הם בני אלמוות, אי אפשר היה להטביעם במבול כעונש על חטאם, ואי אפשר היה להחזירם לשמים, כי נטמאו טומאה שאין לטהרה, במגעם האסור עם בנות האדם, השייכות לעולמם של בני מוות, כמרומז בספר בראשית בפתיחת פרק ו המבאר את הרקע לבוא המבול – העונש האולטימטיבי של הכיליון, המפורט בספרייה הכוהנית במגילות קומראן, שכולה כתבי קודש.

ה’עירים' (בארמית מלאכים) – הקשורים בגילוי עריות ובפריצת גבולות בין שמים וארץ, הנודעים גם בשם הנפילים המורדים או המלאכים החוטאים בשרירות לב, בחמס, באונס בגילוי עריות, בשפיכות דמים ובעבודה זרה, כמפורט בספרי “חנוך א” ו“חנוך ב”, וב“ספר היובלים”, ב“ברית דמשק” וב“צוואת השבטים” – נכלאו במצוות אלוהים בארץ גזרה במדבר החרב, בידי ארבעת מלאכי ארבע עונות השנה אוריאל, רפאל, גבריאל ומיכאל, ונקברו חיים בארץ גזרה במדבר, באפלה, בארץ ישימון וצייה, מתחת לסלעים מחודדים בפקודת אלוהים, בידי רפאל, אחד משרי המלאכים, עד ליום הדין הגדול.

עזאזל הוא שמו של מנהיג המלאכים המורדים, הקבור חיים בארץ גזרה, בארץ הדממה, המאפליה, השכחה והנשייה, בבאר שחת וגיא צלמוות, באפלת מדבר דודאל, המכונה בית חדודי, יחד עם מאתיים המלאכים בני השמים הנודעים כעירים המורדים, שהפכו מנצחיים וטהורים לטמאים וחוטאים, ממלמדים למכשילים, ממורים למטעים ומתעים ומחטיאים, כשהחרימו חרם על פסגת הר חרמון כדי לחטוא במזיד בפריצת גבולות בין בני שמים לבנות האדם, ולחטוא בייחוד עריות אסור בתכלית עם בנות האדם המטמאות.

ביום הכיפורים, יום המאבק הקוסמי הדרמטי בשמים ובארץ, בעשור לחודש השביעי שבו חייבים בני ישראל לצום, מאבק בין כוחות החיים והמוות, הברכה והקללה, הטהרה והטומאה, משלחים אל ראש המלאכים המורדים והחוטאים, הקבורים חיים מתחת לאדמה, את השעיר לעזאזל, למקום אשר בו מאתיים המלאכים המורדים שנטמאו, כולם קבורים חיים, הוא המקום משם עולות רוחות בלייעל המסיתות את בני האדם לעבור על חטאי היהרג ואל יעבור, ומשם עולים השדים הרעים המחטיאים את בני האדם בשאר החטאים הגורמים להם להפר את הברית ולשכוח את מעמד סיני.

העם כולו חייב להתענות במשך עשרים וארבע שעות, ביום שבו שליחו המקודש, הכהן הגדול, נכנס לגן עדן שבקודש הקדשים, מחוז הברכה הנצחי, כשהאיש העתי יוצא לארץ גזרה, גזורה ממקום ישוב, והולך למדבר הנשייה המקולל, לשאול תחתיות, לארץ מאפליה, לבור שחת וגיא צלמוות, שם קבורים בחשכת־עד, מתחת לצוקים מחודדים בבית חדודי, ומצוקי סלע חדים אדירים במדבר דודאל, העירים בני הבלייעל, המלאכים החוטאים המורדים שירדו לארץ משמים כבני־אלוהים, החיים מתחת לאדמה, כבולים עיוורים באפלת עד בתהום הנשייה בארץ הדממה, במקום שאין זמן ואין אור, אין תמורה ואין מחזור, אין גבול ואין סדר, אין ברכה ואין קדושה וטהרה, אין לוח, אין ברית, אין עדות ואין זיכרון, אין שפה, אין דיבור והאזנה, אין תורה ואין חוק, אין מצווה ואין ספר, אין סיפור ואין מספר, אין שינוי, תמורה והתחדשות, אין קול, אין שפה ואין חיים, אלא יש רק אפלה, נשייה, שכחה ודממה, יש רק את טומאת המוות וקללה מאררת, חורבן וישימון של גיא צלמוות וארץ מאפליה, שתיקה, שכחה ונשייה. שם, כאמור, חיים לנצח באפלה הדוממת מתחת לאדמה, המלאכים המורדים החוטאים המקוללים, בני אלוהים, המכונים בני בלייעל, בהנהגת עזאזל. ספר חנוך הראשון, חיבור עתיק מהמאה השלישית או השנייה לפני הספירה, מספר לנו על פרשה זו:

“ועוד אמר ה' אל רפאל, אסור את עזזאזל ידיו ורגליו והשלכתו אל החשך ועשית פתח אל המדבר אשר בדודאל והשלכתו שמה. ושמת עליו סלעים קשים וחדים וכסיתו בחשך וישב שם עד עולם וכסית את פניו לבל יראה אור. וביום הדין הגדול יושלך אל תוך האש. ורפאת את הארץ אשר השחיתו המלאכים… ותשחת כל הארץ בלמד מעשי עזזאל וכתבת עליו את כל החטא.”

(ספר חנוך א י, ד–ח; השוו שם, נד, ה–ו).

כאמור, הכהן הגדול, הלבוש בגדים לבנים מוארים עם פעמונים ורימונים מזהב, המתקדש בכניסה לקודש הקדשים בקדושה וטהרה, והאיש העתי הנטמא בהולכו לארץ גזרה, לבית חדודי, מייצגים את המאבק הקוסמי המתחולל בין כוחות האור החיים, הקדושה והטהרה, הפריון והברכה, הברית, השפה, הקשב, הלוח, העדות והזיכרון, הספר והסיפור, האות והמספר, מצד אחד, לבין כוחות האופל והמוות, הטומאה והקללה, החמס והרשעה, השכחה והנשייה, הדממה והשתיקה, שרירות הלב והחמס, החורבן ופריצת הגבולות, מצד שני, ביום המקודש בשנה, הוא יום הכיפורים, בעת הכניסה של הראשון לתחום החיים, הקדושה, העדות, הברית הזיכרון והברכה, מקום הכרובים, הקשור בגן עדן הנצחי ובקודש הקודשים, הנשמע והבלתי נראה, מכאן, ואת ההליכה של השני לתחום המוות, הישימון ובאר השחת, הטומאה, הדממה, החטא והקללה, שאול תחתיות ותהום הנשייה, מקום עזאזל, ומקומם של העירים החוטאים בני אלוהים, הנפילים המקוללים והארורים, שנטמאו ונקברו חיים, מכאן.

[מאמרי המרחיב ומפרט בעניין זה, המביא את רוב הטקסטים העתיקים הרלוונטיים, מצוי ברשת ושמו “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה, זיכרון ושכחה, באר העבר ותהום הנשייה”].

פרשת האזינו, העוסקת בהאדרת האל, עוצמתו וגדולתו, ובסיפור עברו הקשור במיתוסים עתיקים, זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, ועוסקת בחסדו ובברכתו, בברכה ובקללה, היא שיא שירי בסוף שורת הפרשות האחרונות בספר דברים, בהן משה מספר לשומעיו על העבר הרחוק (הברית הנצחית עם אבות האומה והעבדות במצרים, יציאת מצרים ומעמד סיני, ההתגלות, הברית, החוק והמצווה, הברכה והקללה, והמעבר הגואל מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, אשר עליו מיוסדת הברית), ועל העבר הקרוב (הנדודים במדבר לאורך ארבעים שנה, האתגרים והכישלונות של העם החוטא) ועל העתיד הקרוב (הכניסה לארץ המובטחת לאבות האומה ולצאצאיהם, בכוחה של ההבטחה האלוהית, הברית והעדות ובטחת ההגנה והישועה האלוהית לשומרי הברית) ועל העתיד הרחוק, הקשור בכניסה לארץ המובטחת ובגלות ממנה בשל הפרת הברית בידי החוטאים ההולכים בדרכי חמס ושרירות לב, הדומים לאלה של בני אלוהים החוטאים בחטאי היהרג ואל יעבור, הקבורים חיים במדבר ישימון ובארץ מאפלייה – גיא צלמוות, שאינם יכולים להישאר נאמנים לברית, לעדות ולזיכרון, לספר, למספר ולסיפור, לחוק, למשפט ולמצווה, לחיים ולברכה, למחזור ולתמורה, לדרור, למועד, לעדות, לשבת ולשמיטה, ששמעו במו אזניהם, כש’כל העם רואים את הקולות', ממעמד סיני ועד הכניסה לארץ.

משה, המכונן את קהילת הזיכרון של העם היהודי, המעוגנת באחיזה במופשט ובנשמע ולא בנראה ובמוחש, בכל נפשו ובכל מאודו, אינו חושך בדברי אמת על מר גורלו ועל גורלו הטרגי של האל שבניו מתנכרים לו, ועל ערלות אוזניהם של שומעיו ושרירות לבבם, אלה שהאל מדבר אליהם ללא הועיל, בלשון הבטחה, עדות וברית נצחית, בלשון שבועה, חיים וברכה, קדושה וטהרה, מחזור השבתה מקודש של מועדי דרור, שבת, שבעת מועדי ה', שבחלקם צומחים יבולי שבעת המינים בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, שבעת המינים המובטחים לשומרי שבועת השבתות, שבעת המועדים, השמיטות והיובלים, המבטיחים שובע, חיים, הריון, פריון ושגשוג, המשכיות ורציפות, שלום וברכה, מכאן, ובלשון איום, עונש, מוות, קיטוע, הרס, חורבן, השמדה וכיליון, צייה וישימון, דממה ושתיקה, זוועה, גלות, נקמה וקללה, מכאן.

זה הרקע לסיכום השירי המובא בקצרה בפרשת האזינו, בדברי שיר נוקבים של אדם בן מאה ועשרים, חכם ושבע ימים, מנהיג שניסה בכל כוחו, ככל אשר היה לאל ידו, לכונן ולייסד ולבנות עם בן־חורין מתוך עם עבדים מזה רעב, במהלך ארבעים שנות נדודים מייסרים, בכוח חזונו וחלומותיו על מחזור השבתה מקודש המנציח את ברכת החירות האלוהית במועדי דרור, במצוות מחזורי השבת/ השביתה השביעונית המקודשת, והמחזור הנצחי המקודש של שבעת מועדי ה' מקראי קודש, בשבעת החודשים הראשונים בשנה, בהם מבשילים כל שבעת המינים כעדות לשבועת השביעיות הנצחית המחזורית המקודשת בין שמים וארץ (‘אם את שבתותיי ומועדיי תשמורו אתן גשמיכם בעתם ודיש ישיג לכם את הקציר..’) שבועת הברית המושתתת על קדושת החירות, הדרור, השמיטה והשביתה, שבת ברית עולם ושבועת שבעת מועדי הנצח, מקראי קודש מועדי דרור, שבועת הקדושה והטהרה, זיכרון ועדות, הקשורים בדעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, בברית ומחזור שבתות ומועדים נצחי, בחוק נצחי, במצווה משמים, בברכה, נאמנות ושבועה, סור מרע ועשה טוב, בעולם שנברא כולו בספר, מספר וסיפור, זיכרון ועדות, הקושרים באמצעות מלאכי קודש וכוהני צדק בין הנגלה לנעלם, בין מחזורי החיים הנגלים, למקורם האלוהי הנשמע, הנעלם מכל עין.

משה בן עמרם היטיב להבין את גודל הכישלון הצפוי לבעלי חזון ולאבירי החלום המבחינים הבחנה חדה בין הזיכרון לנשייה, בין שמירת הברית להפרת הברית, בין הטוב והרע, הצדק והעוול, האמת והשקר, השעבוד והחירות, הנאמנות ושרירות הלב, הצדק והחסד, השחיתות והחמס, כשאמר בשורות שיר קצרות ונוקבות בפרק לב של ספר דברים את שעתיד להתרחש במפגש בין החלום ושברו או בין האידיאל אותו פרס לאורך כל ספר דברים, לבין המציאות הבלתי נמנעת בכניסה לארץ:

לכל שורת שיר יש מקבילה. לא אוסיף הרבה הערות כי הדברים מתבארים מתוך מקבילותיהם, בסוף הפרשה אעיר על כמה פסוקים ועל נוסחים חלופיים שלהם במקורות עתיקים.

בשירת האזינו חוזר ונשנה המאבק הנצחי לכל אורך ספר דברים, בין אלוהי הברית, הנשמע והבלתי נראה, אלוהי האמת ואלוהי מועדי דרור המופשט, האל הבורא, הדובר והמצווה, הנעלם והבלתי נראה, האל המצווה, המחוקק, המשגיח והשופט, אלוהי הדעת, האמת והצדק, השלום, השוויון והחירות, אלוהי המחזור והתמורה הנצחיים הקשורים במחזור מועדי הקודש, מועדי דרור, אלוהי ההיסטוריה והזיכרון, הברית וההבטחה, אלוהי הספר, המספר והסיפור, הברית, הזיכרון והעדות, לבין אלוהי השקר המרהיבים והמצודדים ביופיים המוחשי, אלוהי העץ והאבן, הכסף והזהב, הדוממים והחרשים, הנראים לעין, אך אינם מדברים או מאזינים, זוכרים או שומרים, פוקדים או מצווים או מתגלים בקול נשמע לאוזן, אלוהי שרירות הלב, החמס והפשע, אלוהי העריצות, פריצת הגבולות האסורים, אלוהי העושק וההירארכיה, ההתאכזרות, הדממה והשתיקה, השחיתות והשעבוד, של עבודת האלילים, הקשורים בעולם חזותי על האדמה, ובשלל מושגים על העולם שמתחת לאדמה, גיא צלמוות וארץ מאפליה, בור שחת, תועבה, שאול תחתיות, חמס, רוחות בלייעל ושדים, הנזכרים בשירת האזינו ובמסורת המאבק בין הקדושה לטומאה או בין החיים והמוות, הברית והפרת הברית, הברכה והקללה, ביום הכיפורים.

כנגד כל אלה, על כל ייצוגיהם המופשטים והמוחשיים, על האדמה ומתחתיה, בעולם הדיבור והקשב הכולל מושגים מופשטים כמו חירות, שבת, עדות וברית, מועדי דרור ומקראי קודש, ברכה ושלום, זיכרון ועדות, ספרים, מספרים וסיפורים, ובעולם הצלמוות, השחת, הדממה והמאפליה, שאין בו מחזור ואין בו לוח, אין בו שינוי ואין בו דיבור וקשב, אין בו שיח, תמורה או שינוי, אין בו זיכרון ואין בו ספר או מספר, סיפור או עדות, חוק ומשפט, גבול ודין, נאבק משה בכל כוחו לאורך כל דרכו.

בסוף הפרשה אוסיף כמה ביאורים פילולוגיים והערות הקשר ואחתום בכמה שירים מעניינה של הפרשה.

הפרק מסתיים בהוראה אלוהית למשה בדבר מקום מותו, אופן פטירתו ומועדה, כל אלה נעלמים מהשומעים, כדי למנוע האלהת בשר ודם במותו, כמקובל בעמים ובתרבויות אחרות, וכדי למנוע הפיכת מקום הקבורה המטמא – כי כל מוות דומם שאין בו מחזור חיים, ואין בו תמורה ושינוי, קול ודיבור, זיכרון ועדות, הוא ייצוג לטומאה ולנשייה, לצלמוות ולבור שחת – למקום קדוש, שמעצם טיבו יהיה מועד להיות אתר מועד לפורענות או מקום שנוי במחלוקת, בשעה שהמופשט הנצחי הקשור בחיים ובברכה, במחזור ובשינוי, ברוח אלוהים חיים, בדעת באמת ובצדק, בספר, מספר וסיפור, בחירות ודרור, הופך למוחשי חומרי נגיש ונגלה, וממילא שנוי במחלוקת באופן בלתי נמנע כבכל מעשה אנושי חומרי [היכן מקומו של הקבר הקדוש, מי ישמור עליו, למי תותר הקרבה אליו ועל מי ייאסר להתקרב? מה הם תנאי הכניסה ואיסוריה? מי יגבה כספים עבור הכניסה? באיזה סדר ובאלו שעות? ומי יארגן את הטקסים והשירותים הנצרכים? ולאן יעברו כספי עולי הרגל, וכיוצא באלה עסקים אנושיים הכרוכים במקומות קדושים ובמנשקי קברים, כידוע לכל, למרבה הצער, בכל עדות ישראל] והפיכת מועד הפטירה ליום זיכרון.

על משה נאמר בספר במדבר יב ג: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. משה איננו מזכיר את פועלו ואיננו מבקש דבר על עצמו ועל גורלו ועל זכרו, הוא עוסק אך ורק בהיסטוריה של הבריאה והבורא, בגורל עמו ובדבר אלוהי הבריאה, תולדות העם, הזיכרון, החירות, הדעת, האמת והצדק, החוק והמשפט, הלוח, השבת, המחזור והמועד, הדרור והחירות, ובכינונה של קהילת זיכרון, ברית ועדות, קוראת ושומעת עברית, החיה בעולם נשמע, מדבר, כותב וקורא, זוכר ומעיד, שנברא בספר, מספר וסיפור, במחזור נצחי ובהשבתה נצחית, בחוק במצווה, בזיכרון, בשבועה ובברית, בעדות, בסיפור ובשירה, ומקווה תמיד לעתיד טוב יותר, כנגד כל הסיכויים.

לא היה מעולם מנהיג גדול ממשה בן עמרם, עניו ודגול מרבבה, אוהב חירות ושוויון, אדם שקשר את הקדושה הנצחית למחזור נצחי משבית של מועדי דרור, הנספר בספר, מספר וסיפור, המבקש לכונן קדושה, הכרוכה בחירות ושוויון השמורה לכל השובתים במחזור השביעוני של מועדי ה' מקראי קודש, המבטיחים דעת, אמת וצדק, במחזור, בספירה ומניין, בספר, מספר וסיפור.

לא היה מחוקק, נביא, לוי, כהן ומשורר, סופר, חולם ואיש אמת, כמוהו, המחונן באומץ ותעוזה, בתקווה וחכמה, בביטחון ובאמונה, שעליו נאמר הפסוק של הנביא הכהן מלאכי: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא. (מלאכי ב ז). לא היה אף פעם מנהיג ישיש, כבד פה וכבד לשון, שיצא למסע הגדול בגיל שמונים בכוח האמונה, החזון וההבטחה, ואחרי ארבעים שנה הבין שהסיכוי שיצליח לממש את חזונו אינו גדול, אבל הוא נאבק על כינונה של עדת עדות וזיכרון הקשורה בלוחות העדות ובספר הברית ועל ייסודה של קהילת הזיכרון, הדוברת וקוראת עברית, כל יום מימי חייו, מגיל שמונים ועד גיל מאה ועשרים, וחפצו זה הצליח בידו מהעת העתיקה ועד ימינו, כשרוב שפות העולם העתיק, מלבד עברית לשון הקודש, נמחו ואינן ובוודאי אינן נקראות ומדוברות כשפת תרבות ותקשורת בפי צאצאיהם.

העובדה שאנו קוראים בדברי משה בן עמרם בספר, בסיפור ובשיר, בתפילה ובברכה, בחוק, בעדות, בתורה ובמצווה, ברגעי יגון ושמחה, מאז ועד היום, במשך אלפי שנים, מוכיחה שמשה הצליח בתקוותו לייסד עם מאוחד בברית ובסיפור, בשפת קודש ובספר, עדת עדות, זיכרון, תבונה וחכמה, קריאה, תפילה ושירה וקהילת זיכרון נצחית, שלא צללה לתהום הנשייה ולארץ גזרה ושכחה, כמו כל התרבויות והדתות האחרות בזמנו, של עמי ארם נהרים, שהמציאו את הכתב שרק ממנו מתחילה ההיסטוריה, כותבי כתב היתדות, ומלכויות מצרים כותבות ההירוגליפים, ומלכויות אדום ומואב, ושבעת עממי כנען וממלכות החתים והפריזים, האמורים היבוסים והגרגשים, שכולן היו ואינן, בשעה שעם ישראל, עמו לבדו נכרתה הברית, שמר, למרות כל חטאיו ושגגותיו וזדונותיו, על רצף קיומי, לשוני, ליטורגי, היסטורי ואינטלקטואלי בזיקה לספר משה (כך נקראת התורה במגילות קומראן), לתנ"ך ולחומש, אם כי נאמנותם של בני עמו הסוררים וקשי העורף, לתוכן דבריו של משה בספר דברים, דלה עד מאוד, כל עוד איננו נאמנים בכול מאודנו לעדות ולזיכרון, לברית החירות והדרור, לצלם אלוהים ולכבוד האדם המותנה בחירות ושוויון לכל אדם, וכל עוד איננו נאמנים לתום הלב, לחוק ולמשפט, לאמונה, לדעת, לאמת ולצדק, לשלום, לשוויון, לאחווה, לאחריות, לחמלה, לשיתוף ולחירות, שעליהם מושתתת הברית בין האל לעמו:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה

וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי

תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא

וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא

הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ

כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל

צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם

דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.

הֲלַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת

עַם נָבָל וְלֹא חָכָם?

הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ

הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם

בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ

זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר

וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן

יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ

יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ

עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף

יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ

יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ.

יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ

וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ

וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע

וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן

עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים

בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים

עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה

וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט

שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.

יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים

בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ

אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם

חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ

לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי

וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ.

וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ

מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו.

וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם

אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה

בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל

כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם

וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם

בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי

וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית

וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ

וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת

חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם.

מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף

וְקֶטֶב מְרִירִי

וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם

עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר.

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב

וּמֵחֲדָרִים אֵימָה

גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה

יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה.

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם

אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.

לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר

פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ

פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה

וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת.

כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה

וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה.

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ

זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם.

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף

וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה

אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם

וַיהוָה הִסְגִּירָם.

כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם

וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.

כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם

וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה

עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ

אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ.

חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם

וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר.

הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי

חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי.

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם

לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם

וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ.

כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ

וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם

כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד

וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.

וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ

צוּר חָסָיוּ בוֹ.

אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ

יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם

יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם

יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה.

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא

וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה

מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא

וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.

כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי

וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.

אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי

וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי

אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי

וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם

וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל

וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ

כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו

וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן.

וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם

אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם

כִּי הוּא חַיֵּיכֶם

וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר.

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ

וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה.

וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ

כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן

עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

מותו של משה, הרואה את הארץ המובטחת רק מרחוק, המציין את חתימת דור המדבר והנדודים של דור העבדים שכלה, ודור בניו שיירש את הארץ ויאחז בה, או את חתימת העבר המיתולוגי של דור האבות הנודד, מקדים את העידן החדש, ההיסטורי, של מימוש הבטחת הברית לדור הבנים, בני ישראל, הנכנסים להווה מתמשך חדש ואמורים להיאחז בו כאחוזת עולם. אלא שהשירה המרחיקה ראות, צופה את הפרת הברית, הגירוש, הגלות והעונש.

על רגע מכריע זה בחיי אדם, הרואה רק מרחוק את המקום אליו נכסף להגיע כל ימיו, המקום שבו יתחברו העבר, ההווה והעתיד, הרגע שלו ציפה כל חייו, כתבה המשוררת העברייה הנפלאה, הגוססת ממחלת השחפת, רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין־סלע (1890–1931) באחרית ימיה, בחורף תר"ץ [1930] את שירה הנודע:

מִנֶּגֶד

רחל בלובשטיין

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

שירת האזינו היא שירו האחרון של משה, שכבר התוודע למותו הקרב ובא, והשלים עם העובדה שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, אליה יכנס יהושע בן נון משמשו, יחד עם תריסר שבטי ישראל.

רחל המשוררת כתבה שיר על שירה האחרון.

בלילה בא המבשר

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְּבַשֵּׂר

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,

בָּלְטוּ עֲצָמוֹת גֵּווֹ אֵין־שְׁאֵר,

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אָז יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבָּר

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמַן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן;

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶּה

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

וכמה ביאורי פסוקי שירת האזינו והקשריהם

וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע

וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.

פסוקים אלה מתארים את אלוהים בדימוי אימהי נדיר, כאם מניקה את עוללה התלוי בה למחייתו ולהגנתו. המילה שָׂדָי היא מילה אכדית שמשמעותה הר או ההרים. תנובת השָׂדָים או ההרים היא דבש ושמן. אולם הדמיון למילה שדי אישה, שדי אם מניקה, עורר פירושים ומדרשים רבים. מעניין להיזכר שגם משה מדבר על עצמו בדימויים אימהיים מובהקים, הקשורים להריון, לידה והנקה כשהוא אומר:

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה

אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ

כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק

עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.

(במדבר יא, יב)

*

*

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ

השדים במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, אלו הם הרוחות הרעות, רוחות הבלייעל העולות מבור שחת מארץ נשייה, ממקום קבורתם בחיים של בני אלוהים הכבולים מתחת לסלעים, אלה המלאכים החוטאים והמורדים שנטמאו במגעם האסור עם בנות האדם, שאינם יכולים לשוב ולעלות על פני האדמה, העירים העיוורים או המלאכים הנופלים, החשוכים מחשכת אפלת הצלמוות שהם כבולים בה סמוי עיניים. ממקום קבורתם בחיים במדבר דודאל, עולות רק רוחות המכונות רוחי בלייעל או השדים, המטילות ומטילים את אימתם על בני האדם, והם זובחים להם כדי לפייס אותם ולהימנע מפגיעתם הרעה.

אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי

וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי

אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי

וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם

וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל

וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ

כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו

וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

פסוקי חשבון ונקם נוראים ומחרידים אלה היו הפסוקים שחזרו ונשנו בספרות מקדשי השם ובתפילותיהם בגזרות תתנ"ו, הם מסעי הצלב. עובדה מעניינת היא שיש שינויים ניכרים בנוסח פסוק מג בתרגום השבעים, שם כתוב:

הרנינו שמים עמו

והשתחוו לו כל בני אל

הרנינו גוים עם עמו

העיזו לו כל בני אל

כי דם בניו יקום

ונקם ישיב לצריו

וכפר אדמתו עמו.

ישראל בעל שם טוב חתם את ‘אגרת הקודש’ שכתב בשנת 1747 לגיסו ר' גרשון מקוטוב שעלה לארץ ישראל בשנה הקודמת, בסיפורו על עלילות הדם באמצע המאה השמונה עשרה, בזאסלאב שבאוקראינה, בפסוק זה המבטא את עומק התקווה המשיחית הכרוכה בדין צדק ובנקמה בעקבות קידוש השם:

'רק כולם מסרו נפשם על קידוש השם וקדשו שם שמים ועמדו בניסיון

ובזכות זה יבוא משיחנו וינקום נקמתנו וכפר אדמתו עמו'.

ישראל בעל שם טוב, ‘אגרת הקודש’ [1752], סיני, עא (תשל"א), עמ' רמ“ח–רס”ט.

על תקוות הנקמה האיומה משמים ברודפי היהודים, בכובשים ובמענים, שמטפחים המובסים חסרי הישע, שאין פתוחה בפניהם שום ערכאה של בית דין צדק בארץ, אלה המקווים לנקמה מידי שמים או בידי אדם, ראו: ז’אן אמרי, “מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה”, תל אביב תשס"ז, עמ' 136–174. וראו בספרי “ישראל בעל שם טוב ובני דורו”, במפתח, כרך ב, עמ' 706 בערך משיח נוקם ועמ' 708 בערך נקמה..

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

לפסוקים אלה יש נוסח מעניין מאוד במגילות קומראן ובתרגום השבעים:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם

בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים

לְמִסְפַּר בְּנֵי אלוהים.

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

*האם קשורים בני אלוהים בנוסח זה, לבני אלוהים שירדו משמים לארץ בבראשית פרק ו? האם הדברים מרמזים שלכל עם בעולם יש אלוהים אחרים משלו?

וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

בפסוק זה נזכר רק מותו של אחיו הבכור של משה, אהרון, ואין נזכרת פטירת אחותו הבכורה, מרים, שמתה ונקברה גם היא במדבר.

בשירת האזינו ככלל, יש מקום רב לדימויים גבריים לוחמים וקנאים מענישים ונוקמים ומכחידים חיים, ויש מעט מאוד מקום לדימויים נשיים חומלים, של אם מניקה ומטפחת חיים. הדוברים והנמענים הם רק גברים, המדברים ונשמעים בקול ממין זכר, אלוהים, משה ויהושע.

המשורר והמוזיקולוג ד“ר בעז טרסי, כתב בספרו ‘יד אחת החלה רושמת’, בעריכת ד”ר דיתי רונן (פרדס 2021), שיר על רגעיו האחרונים של משה על הר העברים.

בעומדו על ההר, בראותו אותה

וּמָה רָאֲתָה הַצִּפּוֹר

וּמֶה חָשַׁב אָז הַשּׁוּעָל

וּמַה שָּׁתְקָה שָׁם אַיֶּלֶת הַסֶּלַע

כְּשֶׁעָמַד הוּא לְבַדּוֹ עַל הָהָר.

וְהַאִם הָיָה זֶה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת?

כִּי אָז אוּלַי עוֹד עָבְרוּ בּוֹ צִלֵּי שַׂרְעַפִּים

עַל דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת:

פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן

(וְהַלּוּחוֹת? גַּם הֵם? מֵאָז?

וְאִם לֹא כֵן, הֲרֵי מַהוּ זֵכֶר קֹפַח שֶׁמֶשׁ י"ז תַּמּוּז?

וְיוֹם הַכִּפּוּרִים? וְאָלֶף בֶּאֱלוּל?)

וְאוּלַי אַף חָלְפוּ לוֹ צִלְלֵיהֶם שֶׁל מַרְאוֹת:

גְּדִי אוֹבֵד

אִישׁ מַכֶּה

אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

וְגַם הַבְּכוֹר הַמֵּת.

וְאוּלַי עוֹד לִפְנֵי כֵן

כְּשֶׁדָּבָר לֹא הָיָה עוֹד כִּכְלוֹת הַכֹּל,

עוֹלְלוֹת יוֹם יוֹמָם

נִפְרְשׂוּ לְפָנָיו שׁוּב וְחָזוֹר

אוּדֵי שֶׁמֶשׁ וּמֶרְחָבִים

שֶׁל צָהֳרֵי זְהַב מִדְיָן.

וְאוּלַי כְּשֶׁל זֶה שֶׁל אָחוֹת שֶׁהָיְתָה לוֹ

עֲלִי בְּאֵר לֹא-עֱנוּלָה

וְעַכְשָׁו אֵין לִזְכֹּר אִם הָיְתָה רַק בְּאֵר זוֹ

כִּי בְּאֵרוֹת הַרְבֵּה הָיוּ, וְגַם סֶלַע צוּר מַעְיְנוֹ מָיִם

הַהוּא וְעָנְשׁוֹ, וְהַתַּדְהֵמָה.

אֵיךְ לֹא אָתָא לוֹ הַזְּמַן

כִּי אַחַר כָּךְ כְּבָר מִדְבָּר מַתָּנָה

וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת.

וְאוּלַי עוֹד לְרֶגַע נִשְׁקַף לוֹ גַּם זֹאת:

עָרֵי כְּנַעַן הַחֲרֵבוֹת

וְכִבְשַׂת הָרָשׁ

וְעֶבֶד כִּי

וְהַבַּיִת הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו

וְהָעוֹלוֹת וְהַשְּׁלָמִים

וּבַר קַמְצָא

וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

וְעַל מָה נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן

וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ

וְנוֹעֲצֵי הַיְתֵדוֹת בְּגִזְלֵי אֲדָמָה.

וְהָהֵם – שֶׁמָּאַס בָּם מִכְּבָר

מֵרִיבָם וּמִרְיָם וְנִדְרָם וֶאֱסָרָם וּמִקְנָם וְצֹאנָם

וְרָאשֵׁי מַטּוֹתָם טָרְחָם וּמַשָּׂאָם וְרִטְנָתָם

שֶׁבָּאוּ וְשָׁבוּ וּטְרָדוּהוּ וְקָבְלוּ בְּפָנָיו עַד זָרָא,

אֵלֶּה, הֲלֹא זֶה מִכְּבָר שָׁכְחוּ

שֶׁכְּבַד פֶּה הָיָה וּכְבַד לָשׁוֹן.

וַעֲרַל שְׂפָתַיִם.

וְעַל הַר אֶחָד שֶׁעָלָה בּוֹ

שֶׁכְּמוֹתוֹ עוֹד יָבוֹאוּ הַרְבֵּה –

אֵיךְ נֻגַּשׂ בּוֹ שׁוּב וָשׁוּב

מֵהָהָר הַהוּא הָרִאשׁוֹן

וּמִן הַהוּא לָאַחֵר וְלַזֶּה אַחֲרָיו.

וְעַל שׁוּבוֹ

וַעֲלוֹתוֹ בּוֹ שֵׁנִית וּשְׁלִישִׁית,

וְעַל יָרְדוֹ.

וְעַד זֶה הָאַחֲרוֹן.

וְאֵיזֶה שֶׁקֶט הָיָה שָׁם

מִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב

רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקַף פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן.

וְגַם זֹאת, כְּהֶרֶף, עֲדַיִן

הָיָה עוֹד דְּבַר מָה שֶׁהִבְהֵב בּוֹ

שֶׁאֵינוֹ שְׁאֵלָה וְאֵינוֹ מַעֲנֶה

וּבְחֻבּוֹ נִדְמָה כְּמוֹ מִלָּה נִשְׁכַּחַת

שֶׁפַּעַם, מִזְּמַן, עוֹד יָדַע סוֹדֵיהֶן

וְכִמְעַט שֶׁנִּזְכַּר

אֲבָל אָז נִזְהֲבוּ לְמוּלוֹ סַנְוֵרִים

וְשׁוּב לֹא יָדַע אִם רָאָה אוֹ עָוַר

וְשׁוּב לֹא יָדַע אִם יִרְאֶנָּה

וְשׁוּב לֹא יֵדַע לִכְשֶׁיִּרְאֶנָּה

אִם מִמֶּנָּה אוֹ אֵלֶיהָ לֹא בָּא. 

שבת זו מכונה בשם שבת שובה בשל ההפטרה הנקראת בסיום הפרשה מספר הושע הפותחת בפסוק ב: “שובה ישראל עד ה' אלוהיך” (הושע יד ב). בפרק זה השיבה אל אלוהים במשמעות תשובה או חזרה בתשובה של האדם ושובו של אלוהים מחרון אפו, נזכרות כמה וכמה פעמים. הפועל שב על הטיותיו השונות מסמל שינוי, תקווה, מטמורפוזה וסיכוי. שום דבר אינו קבוע, האדם יכול לשוב ממעשיו הרעים ולחזור בתשובה ואלוהים יכול להנחם ולשוב מחרון אפו ושבט זעמו.

שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ.

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.

אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ חַם יָתוֹם.

אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ.

אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן.

יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן.

יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן.

אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ

אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא.

מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם

כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

מי ייתן ותהיה זו שנת תשובה, שלום ושלווה, חירות ושוויון, צדק וברכה, לכל בניה ובנותיה של קהילת הזיכרון של העם היהודי, ולכל תושבי הארץ ללא הבדל דת, לאום גזע מין ומגדר, שנה של קשב, חסד, שיח ודיאלוג, שותפות, פתיחת לבבות, עדות, זיכרון וברית, פיוס וקרבה, שלא יהיה בה שום צורך באיומים ועונשים, בעלבון והשפלה, בעריצות וכיבוש, בזעם ובנקמה.

שנה טובה וחומלת לכולם בארץ ובעולם