קוד – יומן 2 דיסקט – באין עיקבות
בשבוע חנוכה תשל"ה היגעתי לצוקי־דוד לצורך המשך איסוף חומר ביתחום הטבע־השימושי מן הבדוים היושבים בידרום סיני בהר הגבוה. חרמונה המדריכה שעסקה בלבוש הבדויות ועבודתן במשק הבדוי ואני, יצאנו ב־12.12.1974 ברכב עד “לרחבה” שמידרום להר קתרינה, בישעות אחר הצוהורים. שם פגשנו את הבדוי צאלח פתיח בן השבט אולאד־סעיד שנשא על גמלו את ציודנו והובילנו למאהל של צבאח עלאיין השוכן בואדי טרפה שאצלו בחרנו להיתארח.
בעונה זו מרוכזים מספר אוהלים השייכים לבית אב אחד בערוץ נמוך הנותן מחסה בימות החורף. בהגיענו למקום הצופה אל המאהל של צבאח עלאיין במרחק מה, ביקש מאתנו לחכות באמרו: “חכו כאן כדי שאודיע לאנשי המקום על בואכם, שכן מנהג מצוי אצלנו שאין אורח בא הישר אל האוהלים, והוא מחכה עד שיזמינו אותו!”
הוא הלך וחזר וביקש מאיתנו להיתלוות אליו וירדנו בשביל אל הגיא שבו היו האוהלים נטויים. מארחינו קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ונענו לכל דרישותינו. יתר על כן, הם נהגו בנו מנהג אורחים ללא כל דופי. במשך יום וחצי ושני לילות שהינו במאהל זה ובמאהל שכן וצפינו בהווי החיים של הבדויים. זו היתה הפעם הראשונה שבה נימצאתי כאורח בלי כל מחיצות עם הבדוים. עד עתה היו לי כמה פגישות חולפות ולא ניזדמן לי להיכנס ליפני ולפנים וליצפות בחיי בני המדבר באופן בלתי אמצעי.
ביום השלישי יצאנו לואדי־רומחאן אל מאהל נוסף שבו שהינו מספר שעות ואספנו חומר פולקלוריסטי בעניני צמחים ורפואה. תוך כדי פגישה, היתברר כי משפחה זו עניה יחסית בחומר וברוח. רמת ההשכלה שלהם נמוכה אפילו בענינים הנוגעים לחייהם היום יומיים ותפישתם אינה חריפה כמו אצל הג’יבאליה. האם התנאים הקשים המביאים לעניות גורמים גם לרמת אינטליגנציה נמוכה? הדבר דורש בדיקה נוספת.
צבאח עלאיין עסק בזמן הזה בחפירת באר חדשה. ספיקת המים של הבאר הישנה פחתה ואילצה את אנשי המקום לימצוא מקור מים נוסף. את המיקום לחפירת הבאר קבע לפי לחות הסלע שבערוץ הואדי. הוא הגיע לעומק של שלושה מטרים וכבר החלו המים להופיע. לידו עזרו שלושה גברים ראשי בתים במאהל. הבאר תשמש את כולם כי חוק הוא לבדוים שאין בעלות על באר אם היא נחפרה לצורכי כל האוכלוסיה. הימים היו קרים בימיוחד, כיון שבשבוע זה כוסו ההרים בשלג. הטמפרטורה בלילה ירדה עד ל־1+.
גם הפעם אספתי חומר מפי הבדוים בשיטה הכפולה. מצד אחד היצגתי ליפניהם את הצמח המסויים1 על מנת שיתיחסו אליו, ומצד שני את הצרכים השונים בשטח הבריאות וחיי יום יום.
רשימת המרואינים 🔗
| המרואין | שבט | מקום | |
|---|---|---|---|
| 1. | צבאח עלאיין | אולאד־סעיד | ואדי טרפה |
| 2. | צאלח פתיח | אולאד־סעיד | ואדי טרפה |
| 3. | מוחמד סביטאן | עליקאת | ואדי רומחאן |
| 4. | חסין הצורף | ג’יבאליה | אל־מלקה |
| 5. | איברהים אבו־עיד | ג’יבאליה | ואדי נעמאנה |
| 6. | איברהים סאלם | ג’יבאליה | אבו־סלה |
| 7. | סאלם אבו־סבחא (שיח') | אימזינה | ד’הב ושיח' פרנג’י |
| 8. | חסני | ג’יבאליה | אבו־סלה |
| 9. | אברהם חיים – זואולוג |
יעילות הרפואה 🔗
כל המרואינים טוענים כי לא לכל המחלות יש אמצעי ריפוי. לדעתם יש מחלות שרק אללה קובע אם החולה יבריא מהן ואם לאו. בדרך הנמקה זו הם קובעים כי ביסוד הדברים אין הטיפול הרפואי מוחלט ועל כן הרופא משוחרר מאחריות למעשיו. דבר זה מאפשר להמציא שיטות ואמצעים דימיוניים ככל שהפאנטאסיה של הרופא פוקדת אותו. על כן לא קיימת רפואה מדעית ובסופו של דבר האדם במדבר מופקר לגורלו לשבט ולחסד.
מחלות 🔗
המספר בסוגריים מציין את מספרו של המרואין לפי הטבלה דילעיל.
הוצאת ג’ין
(1). בישעת הצורך פונים למומחה משבט הג’יבאליה. בין אולאד־סעיד אין כל רופא ג’ינים.
(2). איברהים עיד המכונה “אבו־כירש” נחשב כרופא אליל מוסמך. הוא אדם אינטליגנטי היודע קרוא וכתוב. למד במצרים והוא בן 73. מצאנו אותו חולה. את החולה מביאים אליו או שהוא הולך אליו. הוא מושיב את החולה על מחצלת באוהל, מעלה קטורת תוך כדי קריאה מפרקי הקוראן המתאימים. הוא משתדל להשתמש באמצעים של שידול הג’ין בין בהטפה ובין ביקריאת פסוקים קדושים. לעתים רחוקות הוא נעזר באמצעים קשים יותר.
לצורך זה הוא מכין מקל מעץ רימון חמוץ – “רומאן מאלח” – שרק לו יש התכונות הרצויות כנגד כוחם של הג’ינים. אותו הוא מקציע לארבעה מקצועות ועליהם הוא כותב את המלים המאגיות בצורה טבעתית. בכל מקצוע מלה אחת או שתים.
ואלו הן המלים: – קמטם, טאיקל, מאזיר, קצוארה.
בעזרת המלים הללו הוא קורא את רוחות המתים שמהם הג’ין מפחד.
הטיפול מתחיל “במקל־נועם” בלי מכאובים. הוא מניף את המקל כימאיים ושואל את הג’ין אם הוא רוצה לציית ולצאת בטוב. אם היסכים ויצא, הינה מה טוב. אם לא, הוא חובט בו. תחילה בחבטות עדינות כדי שהג’ין יטעם משהו ממה שצפוי לו. אם היתעקש הוא חובט כפי שצריך. יש להיזהר מלהכות חזק שמא יגרם נזק למג’נון עצמו. על פי רוב הג’ינים יוצאים כבר בשלב הזה.
ליכשהיסכים, הוא יוצא מן המקום שבו ניכנס. יש הניכנסים דרך העינים, יש דרך האף, היד, הרגל, הבטן וכו'. ברגע שהג’ין יוצא משביעים אותו בזו הלשון: “אללה ביני ובינאכ שאהיד אינכ טילעת!” שפירושו: – אלוהים עד ביני ובינך כי יצאת!
הג’ין מדבר מגרונו ומלשונו של המג’נון. ישנם מקרים שבהם הג’ין קושר את לשון המג’נון ולפיכך אין אפשרות לדבר עם הג’ין. במקרה זה, הטיפול נעשה ביקריאת הקוראן ובלי פניה ישירה אל הג’ין. קוראים מן הקוראן “איאת” – אלה הפסוקים המיוחדים לענין זה. על הקורא ליקרוא אותם אלף פעמים בלי הפסק. כנגד זה לא יכול שום ג’ין לעמוד. בשעה שהג’ין יוצא מגוף המג’נון הוא נישרף. איש לא רואה אותו בישריפתו, לבד מן המג’נון.
מעשה באשה אחת משבט “הגרארשה” אשר איברהים עיד – המכונה “אבו־כירש” – קרא איאת כל הלילה. בבוקר ראתה האשה את הג’ין יוצא ונישרף.
הג’ינים מיתרבים ומולידים כדרך בני־האדם. יש להם בנים ובנות. פעם גילה ג’ין לרופא כישהוא מדבר מיגרונה של מג’נונה את שמות בניו אשתו וכל קרוביו. מספר הג’ינים הוא עצום, משום שלא כולם מתים. על כל צעד ושעל עומד ג’ין. כשאתה הולך, נישמע משב הרוח של סטית הג’ינים מדרכך.
(2). לפי שיטה אחרת להוצאת ג’ין מגוף אדם, כותבין על ניר באורך גופו של המג’נון פסוקים מן הקוראן, טובלין את הניר בקובעת מים, ומשקין אותו מים אלה.
(5). אדם שניתקף על ידי ג’ין מרגיש רע. נודף ממנו ריח מצחין. זהו ריחו של הג’ין אשר חדר לתוכו או כישף אותו. לפיכך, עושים קמיע שניקרא: – חג’ב. הרופא שואל את הפצינט את שם אביו ואימו. הוא מחשב את הגימאטריה של השמות, ולפי זה הוא קובע את היום בשבוע. לכל יום יש רפואה המתאימה לו.
וזו היא התרופה: – הרופא כותב פסוק מן הקוראן על גבי ניר שניטבל ברוזמרין הניקרא “זעפראן”. יש גם מי שמאבד את הניר ביקטורת. טובלים את הניר במי גשם או מי מעין או באר ומשקים בהם את החולה. כך עושים שבעה ימים.
יש מי שמתקין קמע כנגד הג’ין שניתלה על הצואר של החולה.
(6). הוא כותב פסוקים מן הקוראן. ובמשך שנים־עשר יום הוא קורא פסוקים מן הקוראן. במידה וניראית הטבה הוא ממשיך בכתיבה. אם לא – הוא מתיאש מן הפצינט ומשלחו כשהג’ין עדיין מצוי בגופו. בדרך כלל אינו מרביץ לג’ין כי הדבר גורם סבל לחולה. אם מיזדמן חולה בריא וחזק הוא משתמש באמצעי המכות. אינו נוקט בשיטת הכויות. ידוע לו על מישהו שמרפא באמצעות דקירה בסיכות מלובנות.
כנגד עקרות
(8). שוחטים עז ואת דמה מרתיחים עם מים. העקרה עושה ביום הראשון לטיפול אמבט אידים כישהיא מכוסה בישמיכה. ביום הרביעי האשה מרטיבה מטלית מנוזלי אבר המין שלה ומכינה עצמה להיזדווגות. בעת ההיזדווגות היא שמה את המטלית על ראשה. לאחר המעשים הללו תסולק המחלה, תבוא ישועה ויולד הילד המיוחל.
(7). יש עקרות שהולכות אל “המוג’רבים” במצרים הידועים כמומחים לכל דבר. אפשר גם לקחת את החילזון פי־הכושי ומאכילים ביבשרו את העקרה.
גרב בעור הגמלים
(7). לוקח קיפוד ומבשל אותו. את הגמל משקה במרק הזה. יש מי שמבשל חרדון־צב.
חיסון כנגד עקרב
(7). בהיותו תינוק קלתה אימו עקרב. בעת שינק, היכניסה את השחק לתוך פיו. מאז הוא מחוסן. אין הרעל מכאיב לו ואינו מרגיש דבר ביזמן עקיצת העקרב. את החיסון יש לעשות רק בגיל ארבעה – ששה חודשים לחיי התינוק.
חיסון כנגד נחשים
(7). חאוי מבוגר שהיתחסן בילדותו מוצץ סוכר ומעבירו לתינוק שימצוץ אותו. גיל החיסון כמו אצל חיסון כנגד העקרב.
מחלות לא מזוהות
(7). כנגד מחלות שאינן מוכרות או שאין אפשרות להגדירן, מבשלים נחש בשמן, ומשקים את החולה כוסית קטנה בכל יום.
דלקת עינים
(1). זורים סוכר יבש וטחון על העין. או משתמשים באכיליאה ריחנית הניקראת “קיסום”. שוחקים עלים בכמות של כף, שמים במטלית ועושים צרור. טובלים במים וסוחטים אותם על העין.
(2). כנ"ל
עצירות
(1). משתמשים בשמן קיק שמובא ממצרים.
שחפת
(1). אין לה תרופה. יש להרחיק את החולה מהמאהל ומבודדים אותו. נימנעים בכל האמצעים מלבוא איתו במגע. לא שותים מכליו, ולא לובשים את בגדיו.
(2). מיבשים שיליה של אתון על אש, טוחנים ומאכילים את החולה.
אסטמה
(1). עושים כויה בעורף ומתחת לגרגרת שבגרון.
נשיכת נחש
(1). שותים ספל שמן זית זך וצלול. מניסיונו הוא יודע כי זה טוב לגמלים ולעזים ולכל בני־האדם. לכל עת צרה, מצויה באוהל כמות שמן זית.
(2). כנ"ל.
(3). החאוי יורק על הפצע.
(5). הנשוך יאכל מצואת הנחש. החאוי לוקח קרן חלולה ומוצץ באמצעותה את דם הנשוך מתוך מקום הנשיכה, או שהוא משקה את הנשוך משיתנו. ואפשר גם לעשות כויה בימקום הנשיכה.
(7). שמים פי כושי חי על הנשיכה וזה מוצץ את הרעל. יש מי ששם סיף מטיפוס “סלימי” על הנשיכה או סיף מטיפוס “שוקה”.
(9). באיזור שרם על־שיח' לוקחין פי כושי שפס שחור עליו ופיו שחור. ממלאים אותו קמח, בצל ושמן ושמין על הנשיכה. זה סופג את הרעל.
כאב שינים
(1). אין תרופה. שן כואבת נעקרת. אך כדי לשכך את הכאבים מגרגרים מלח, או טוחנים רותם, או שורשי שבר־לבן: – “חרימלאן”. את השחק שמים על השן אך זה רק לשיכוך הכאבים ולא לריפוי.
(3). ניסה את השבר־הלבן ולא ניסתייע ממנו כלל.
(5). יש לימצוץ שורש שבר, או לישחוק עלי קורנית־סיני: – “זעתראן”.
(2). עשן שבר לבן משתיק את הכאבים ליכשנושמים אותו. ממליץ בימיוחד לבשל שורש אבטיח הפקועה ולגרגר על השן.
סוכרת
(1). אין תרופה. (2). כנ"ל.
(4). חלה בסוכרת אשר סבל ממנה. הוא עושה לו תה מבואשן עגול־עלים: – “סמוה”, ושותה בכל בוקר על קיבה ריקה בלי סוכר. לידבריו הוא היבריא ועתה הוא אוכל ושותה כרגיל עם סוכר.
עצבנות
(1). אין תרופה. הליקוי מצוי במוחו של האדם, והדבר נתון לחסדי שמים.
כנגד הקאה
(1). בואשן עגול־עלים. גם (5).
(2). כותשים אכילאה ריחנית יחד עם רותם, שים וגעדה ומוסיפים מים. סוחטים במטלית אל תוך האף. לידבריו: – הנשים מומחיות לזה.
אבעבועות
(1). אין תרופה.
כאבי שרירים
(1). ריכפתן המדבר: – “קורד’י”. מבשלים אותו במים ועורכים אמבט אידים בימיוחד ליכאבי רגלים.
עין־הרע: – “חסד”
(2). עושים זוארה אצל קבר־שיח' אוחבוס בעין אל־אח’ד’ר. שוחטים וקוראים את הפאתחה מן הקוראן.
(3). אינו עושה דבר והוא מבטל את כל הענין מעיקרו.
(5). הרופא קורא מן הקוראן את צורת “אל־חסידיין” על כוס מים לפני החולה ומשקה אותו במים האלה שניתקדשו. הוא היצליח לרפא מישהו באמצעי זה.
כנגד שילשול
(2). אוכלים סובין של חיטה שניכתשה במכתש ועלי.
(3). מבשלים כתלה חריפה ושותים את המשקה.
כנגד דאגות ונדודי שינה
(2). עושים קמע.
כנגד רוחות רעות
(2). שמים על משטח באוהל: – מלח וקמח וקוראים פסוקים מן הקוראן.
כנגד שיעול
(2). שותים קפה עם סמנה, או עם “אילבאן אל־ד’כה” שהוא מין שרף הנימכר במצרים.
לידה
(2). כשתינוק נולד במצב הפוך, מילדים אותו כמות שהוא. אם היה מזל לו ולאם, לא קרה כלום.
כנגד אימפוטנציה
(3). אין תרופה. (5). כנ"ל.
כנגד דלקת עינים
(5). עושים תה מאכיליאה ריחנית ושוטפים את העין.
כנגד כאב כבד
(5). מבשלים תיפרחת של סמר ושותים.
שבר עצמות
הבדוים קוראים לזה “ג’יבירה”. קושרים קרש אל האבר השבור.
נקע
(5). מחממים שתן של גמלים ומרטיבים את הרגל לאחר שנכרכה בתחבושת. ויש מי שאינו חובש.
פצע
(5). שורפים בד ואת האפר מפזרים על הפצע.
עץ החיים
(5). אין כל תרופה שתאריך את החיים.
מחלות הדורשות טיפול ביכויות
(2). לשבט אולאד סעיד אין רופאים מיוחדים. בישעת הצורך פונים לעזרת המכוים משבט הג’יבאליה.
צימחי רעל
(2). אין בסיני צמח רעיל שממית בני־אדם. אך יש מין עץ בואדי־מיער הניקרא בשם “קד’בה”: – הגורם לצאן ליכאבים במשך יום. הוא דומה לתלתן. בתום היום העז מיתאוששת.
(7). הצמח “קד’בה” נימצא בג’בל זע’רה. אוכלים2 ממנו מעט ולא קורה3 דבר. מרבים לאכול ממנו ומתים. מופיע רק באביב.
צימחי אהבה
(2). ראה הסיפור: – עץ הנעורים. בספר: – “מות סאריה היפה” מאת: – שבתאי לוי (שבו). הוצאת הקיבוץ המאוחד.
מיון התרופות לפי הצמחים 🔗
1. גולנית ערבית
2. שרעול
3. שמשון ליפי
4. קורנית סיני
5. בוצין
6. שרביטן גס
7. חסה מזרחית
8. פרגה
9. הדס
10. שרביטן הסלעים
11. מסמור סיני
12. פרעושית גלונית
13. אלת חינג’וק
14. קדד קיפודי
15. אזוביון שעיר
16. דרדר המכבד
17. זוגן אדום
18. איפיונה מחודדת
19. ורד ערבי
20. ששן מאפיר
21. קזוח עקום
22. פטריות
23. פיקוס בת־השיקמה
24. פגוניה רכה
25. ערבה
26. קשוא הנביאים
27. שיטת הנגב
28. אשל המן
29. טורים מדבריים
30. קרקש צהוב
31. אלקנה מזרחית
32. חלבלוב סיני
33. צלף סחוסי
34. בן־חרצית גזור
35. בואשן זהוב
36. שיזף העץ
37. סילון קוצני
38. גפוף קוצני
39. פרקרק פרסי
40. שלהבית זהובה
41. חמדת השיח
42. ריסן נאכל
43. אבטיח הפקועה
44. חרג’ל
45. כשות
46. ג’וז אטיב
47. אילבאן
48. קד’בה. (שם עברי?)
49. אוק
50. געדה
השימוש בצמחים 🔗
המקור: – (דיסקט ?) (2). (3).
1. לברוז עור לנאד מים וחלב.
2. נאכל ע"י העזים.
3. נאכל ע"י הבהמות.
4. רפואה ליכאב בטן. לתה.
5. אין שימוש.
6. –
7. לסלט ירקות.
8. לריפוי דלקת בעיניים.
9. –
10. ברוז עור למים.
11. כנגד עצירות וכאב בטן.
12. מזון ליגמלים.
13. השרף ליקטורת.
14. שורפים הקוצים ומאכילים את הגמלים.
15. –
16. מאכל לגמלים
17. אין בהר הגבוה.
18. מזון לבהמות.
19. תה מן הפרחים.
20. מאכל לעזים.
21. לתה ומזון לגמלים.
22. אין שימוש.
23. מאכל לבהמות ולאדם.
24. מאכל לבהמות.
25. –
26. העלים מזון לבהמות וקליפת העץ לברוז.
27. מזון לגמלים וקליפת העץ לברוז.
28. הפרשת הכנימות המתוקה לליקוק.
29. לסלט ומזון לגמלים.
30. ליקליעת סלים.
31. מזון לגמלים. המיץ מזיק לעינים.
32. רעל לעזים.
33. הפרי לכיבוש במלח בצל ולימון. הפרי האדום נאכל כמות שהוא. העלים נגד שיעול.
34. מאכל לעזים.
35. לתה כנגד כאב פרקים. לכל המחלות.
36. הפרי מאכל לאדם.
37. מאכל לבהמות רק ביצעירותו.
38. מזון לבהמות.
39. מאכל לבהמות.
40. ללא ערך.
41. מזון לגמלים.
42. מזון לגמלים.
43. רעל לכול.
44. תה כנגד עצירות.
45. –
46. אינו מודע לו כירפואה.
47. מזון לגמלים.
48. רעל חריף לבהמה ולאדם.
49. הקליפות של הגזע לבירוז. ורפואה כנגד דם בשתן. שותים תה במשך 40 יום.
50. כנגד כאב בטן.
ידיעות שונות וטבע כללי 🔗
מניעת הריון מגמלות
צאלח פתיח היושב בואדי טרפה בין ג’בל קתרינה לאום־שאומר: – מכניסים אבן לרחמה של הנאקה או חתיכת מתכת או קלע של רובה כדי שלא תהרה.
לדיברי מוחמד סביטאן היושב בואדי רומחאן: – רק התיאהא בתיה עושים זאת.
גמלה מיוחמת רודפת אחרי גמלים ומחפשת אותם. להיתנהגות זו קוראים: – אנאקה תיסיר אלג’ימאל. זכר שפגש גמלה מיוחמת מיתלווה אליה ועוקב אחריה. בבוא העת, היא רובצת והוא מרביע אותה. רדיפה אחרי גמלה מיוחמת ניקראת: – אלג’מל יוקרוף אלנאקה. הסימן להצלחת ההרבעה היא: – אם כעבור 15 יום הזנב שלה מתרומם. במידה שלא, יש צורך להרביעה שנית.
מתן שמות
לעליאן אבי צבאח בן מאשה שניה בשם “עטוה” שפירושו: – מתן. שם זה ניתן לו ביגלל רצונו בבנים נוספים. צבאח ניקרא כך, מכיון שנולד4 בבוקר. אם צבאח מתה לפני מלחמת יום־כפור וניקברה ברחבה. צבאח מבקר את קבר אימו באביב ביזמן הגדיים.
עופות שניצפו בואדי־טרפה. נחליאלי אפור, סלעית ליבנת־זנב, עפרוני המדבר.
צמחי ואדי־טרפה. פגוניה רכה, שמשון קהירי, לוניאה נימית, לענת המדבר, כתלה חריפה, אשליל, ריכפתן המדבר, שיכרון סיני (הרבה), אשל המן, מעלה עשן, דרדר המכבד.
רפרף החורשף בא לבאר של צבאח עלאיאן וליקק מניר של טופי.
חרדון צב מקושט. לדיברי סאלם אבו־צבחה שיח' המזינה, הוא רעיל כל אוכלו מת.
נמר. סאלם אבו־צאלח משבט המזינה האיש אשר בנו בלע מטבע של 25 אגורות והוטס לאילת, ראה בהר “חמאם” בין ביר צפרה וואדי סעאל, מאורה של נמר ועיקבות טריים. לידבריו, לפני 14 שנים, חיו שני נמרים באותה סביבה, אחד נהרג על ידי אחי השיח' סאלם אבו־צבחה.
השיח' מוסר שהוא מכיר איש שנמר נשכו בישפתו.
זאב. השיח' הנ"ל מספר על כיבשה שניטרפה יום קודם לכן על ידי זאב.
חג הצאן = עיד אל־ח’מאסין. הוא חל באביב 18 יום אחרי הפסחה של הנוצרים במנזר. אוכלים מאכלי חלב. כל בדוי חוגג בניפרד. אין היתכנסות. מעטים החגים שבהם הבדוים מיתכנסים לחוג בצותא.
חג המים – אום אל ע’אית'. רק הנשים עורכות אותו. הן לוקחות צעיף תולות אותו על מקל ומתפללות.
הן אופות עוגות קמח ממותקות בסוכר, ומחלקות לילדים והן שרות: “יא אום אל ע’אית' ע’איתינה. שילי שנינא תרעינה!” ובתירגום: – את אם העננים, המטירי לנו מלאי את נאדותינו שירוו אותנו.
הנימפה על ג’בל אום־שאומר. הסיפור שמביא בורקהרדט אינו מוכר לבדויי ואדי טרפה אף על פי שהם חיים מולו.
חמאה מבושלת = סמנה שיחי. מתבלים חמאה מבושלת בעלי לענת המדבר הניקראת “שיח”.
קנה למיקטרת עושים מגיבעולי מעלה עשן שהוא חלול מיטיבעו.