יקירי,

איגרתי הקטנה, שכל תוכה רצוּף ברכה, ודאי הגיעה לידכם. מה ברכה עוד אברככם, שתהא הבת נאה וחמודה? כבר אתה כותב שהיא ורודה עם עיניים תכולות ושערות שחורות. ומה נאה מזה. אברככם שתבנו ביתכם בהרי הגליל – כבר אתם בונים ביתכם בהרי הגליל. אלא יהי רצון שתגדלוה בשלום, שתוכלו לקבל ממנה כל אותו שפע של שמחה ועונג שתינוקת יכולה להשפיע, אמן.

איני יכול לשלוח לך את הספר “ראי, אדמה” לשאוּל טשרניחובסקי, כי שאוּל הוא עמי. ושביקשת לדעת טיבו – יש בו קרוב למאתיים עמוד, והוא מעין מאסף לכל מה שנתחדש אצל המשורר לאחר שיצאו כל שיריו בכרך אחד, וגם ארבעה שירים שמחמת שיכחה לא נכנסו בכרך הגדול, ובהם הבאלאדה “בעין דור”, שבגללה דיפדפנו בספר הגדול כמה פעמים וביקשנוּה, כי היינו סבוּרים שנשמטה רק מרשימת התוכן ואי־אפשר שנשמטה בפנים. במערכה הראשונה של הספר, “הגיונות”, יש אחד־עשר שיר, ובהם “אני – לי משלי אין כלום”, שילדינו ילמדוּהו בבית־הספר וידעוּהו בעל־פה ואנחנו נתבייש שאין אנו יודעים אותו בעל־פה. במערכה השלישית והרביעית – תרגוּמים, ובכללם שני תרגומים קטנים משירי גיתה ואחד מהם “וַרדינת הערבה” (לפני שבועיים־שלשה היה ב“הגה” המנוקד ויכוּח בעניין תרגוּמו של שיר זה; ונתברר שניסו בו כוחם כמה מתרגמים לפני טשרניחובסקי ולאחריו ולא הצליחו להעלות מה שהעלה הוא). והמערכה השנייה, “פּוֹאימות קטנות וגדולות”, כוללת חמישה־עשר שיר, והראשון להם והקטן שבהם “שלוש אתונות”. הריני מעתיקוֹ לך; ואף על פי שאפשר לקרוֹתוֹ גם בלא ניקוּד, אני מדקדק ומנקדוֹ לך. ולא לכבודך, צפּורי שלי בהרי הגליל, אלא לכבוד המחבר, הנשר הגדול:

שָׁלֹש אֲתוֹנוֹת מְשָׂרְכוֹת אֶת דַּרְכָּן,

שָׁלֹשׁ אֲתוֹנוֹת – מִבְּאֵר־שֶׁבַע לְדָן:

חוּמָה וּשְׁחוֹרָה וּצְחוֹרָה, – לְאִטָּן.

עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל־יַד צְרִיחַ מִסְגֵּד,

כָּרְעָה הַשְּׁחוֹרָה, כִּי קָרְאוּ לְמוֹעֵד.

עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל־יַד פֶּתַח מִנְזָר,

צָנְחָה הַחוּמָה מוּל אִיקוֹנִין מָשְׁזָר.

עָבְרוּ הַשָּׁלֹשׁ עַל חֻרְבָּה קְדוֹשָׁה,

עָמְדָה הַצְּחוֹרָה מַרְכִּינָה אֶת רָאשָׁהּ.

עַל־גַּב הַשְּחוֹרָה, עַל גַּבָּהּ, סַיִף רָב;

עַל־גַּב הַחוּמָה, עַל גַּבָּהּ, מוּטָל צְלָב;

עַל־גַּב הַצְּחוֹרָה אַךְ שָׁטִיחַ זָהָב.

אֵין כְּלוּם עַל גַּבָּהּ בִּלְתִּי אִם הַשָּׁטִיחַ – –

בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ יִרְכַּב עָלֶיהָ מָשִׁיחַ.

מתחת לשם השיר כתוב בסוגריים אגדה, ובאמת הוא אגדה; לא רק המה שבו אגדה, אלא גם האיך שבו אגדה. השלימות הזאת אגדתית היא; לעתים קרובות אנו שומעים מה שמספּרים וקוראים מה שכותבים על השלימוּת הזאת, אך לעתים רחוקות מאוד אחד מן המשוררים זוכה לתפוס אותה אפילו בקצה שובלה. ראה איך הכול בנוי כאן על יסוד השילוש, שלוש שורות, ושלוש פּעמים שתי שורות, ושלוש שורות ולסיום רק שתים, שהן שלוש חסר אחת, מפני שהמשיח עדיין לא בא. לכשיבוא במהרה בימינו, ודאי יוסיף המשורר את השורה שהחסיר. לפי שעה יש בשיר (במקרה?) ארבע־עשרה שורה, והרי זה שיר־זהב. אבל באמת אינו של זהב, אלא הוא חצוּב מאבן טובה, אפשר מסנפּירינוֹן, מפּני שהוא כוּלו שקוּף ומזהיר. תן דעתך על כך, איך נתפסוּ שלוש דתות ושלושה עולמות מלאים בתוך שלושה צבעים ושלושה סמלים. שים לב לכך, שאתון ראשונה כרעה והשניה צנחה והשלישית רק הרכינה ראשה. ראה שכנגד מסגד ומנזר העומדים על תלם כסמל של תקווה שכבר באה, באה החורבה שהיא סמל של תקווה שעדיין לא באה אבל אינה פוסקת מלהיות תקווה ומקור של געגועים וציפייה, שבכל יום ויום נשמעת בת קול מנהמת כיונה מתוך אותה חורבה. ודוֹק בהבנת הכפל על־גב – על גבּה, כחזרה של על־גב, אבל באמת יש בזה יותר מכן, ועל גבּה אינה הכפלה אלא דבר הצריך לעצמוֹ, להדגיש שלמעלה מכול מונח כאן הסיף וכאן הצלב, וכאן, על גבּה של האתוֹן השלישית, אין כלום בלתי אם השטיח המחכה להיות לא מטרה לעצמו אלא כלי־שרת לגוֹאל.

האם כבר ראינו הכול?

הוי, יקירי, אף על פי שכבר נעשית אבא ובפרק האחרון כתבת שירים הרבה ודעתך זחוּחה עליך, בוא ונשב יחד על ספסל־הלימוּדים ונלמד את השיר הזה ושאר השירים שבספר הזה ושבספר הגדול. לא את כוּלם אנו יודעים ידיעה מספקת, לא בכוּלם אנו בקיאים, ואפשר גם נשיג את ההוצאה השלימה שתהא מצויה בביתנו, שנוכל גם לחזור ולקרוא בכל התרגוּמים, לקרוא וללמוד איך לעשות. כלוּם לא כך אמרת, ששירה אתה רוצה ללמוד מגדולי עולם?

אבל אולי ראוי שנלמד לא מן הגדולים בלבד.

המו“ל שהוציא את הדפדפת של מאה משוררים וסופרים הוציא עכשיו בצורה נאה ונקייה ומלאת־חן שלושה ספרים, ואחד מהם של יצחק עוגן: “יש מולדת לאיש”, שירים. בסופו של הספר באה באלאדה: “חלום הפּסל”, ומתחת לשם כתוב: בעקבות אגדה. תוכנה בערך כך: פּסל סוגר עצמו ומפסל באבן גוף אשה. באים אליו שלושה ידידים, חייט ועדאי (סוחר או יוצר תכשיטים) ומשורר, הם מתפּעלים ומשבחים את יציר־כפיו של הפסל ומגישים תשורות: החייט תופר שמלה של מלמלה דקה ושקופה לפסל־האשה, העדאי מקשט אותה בפנינים ובשאר תכשיטים, והמשורר שר לה מיטב שירו – והאשה־הפּסל יורדת מן הכן (לעניין זה יש לו לעוגן שוּתף נכבד: שקספּיר). אחד מן הידידים (איזה?) מכיר בה את בתו שאבדה ממנו לפני זמן רב, העדאי מכיר בה את אשתו שגירשה והתחרט על שגירשה. רבוּ הידידים כל הלילה, ובבוקר הלכו – והאשה־הפסל הולכת עמהם – אל המלך למשפט. כל אדם מהמון הנקהלים רואה בה את הדמוּת הנכספת, הכול מצעקים “היא שלי”, אף המלך כשראה אותה מצא ש”היא שלו… אשר שאף לה כל ימיו", ומפני שהיה מלך לקח אותה והלך עמה, וכל השאר נשארו להם כיסופיהם בלבד. בסופו של דבר מתעורר הפַּסל, והפֶּסל עומד על כנו. חלוֹם חלם.

אמור, יקירי, אם אין זוֹ אגדה נפלאה. וזאת לדעת, עוגן בעל־לשון הוא, אין הוא סובל חס וחלילה ממחסור במלה ובחרוּז. הוא יודע גם את סוד הצורה הנאה והמשקל המשובב. אולם האגדה הזאת תופסת למעלה מעשרים עמודים, כמאה בתים, כארבע מאות שוּרות.

הוא אשר אמרתי: אפשר ראוי שנלמד לא מן הגדולים בלבד. גם משיר זה אפשר ללמוד דבר, כגוֹן איך לא לכתוב אגדות!

היה ברוּך ומסור ברכה לאֵם וכתוב מה שלומה ושלום הרכה הנולדה.

יום ב‘, א’ באב, ת"ש.